תיקון עולם

לפני כמה ימים סיימתי לקרוא את הספר "התמוטטות" של ג'ארד דיימונד, הביולוג\גיאוגרף שכתב את "רובים, חיידקים ופלדה", שכבר הוזכר כאן בבלוג. קשה להפריז בחשיבותו של הספר הזה. עליי הוא השפיע אפילו ברמה הרגשית, ובשבועות האחרונים אני מסתובב עם תחושה אפוקליפטית חריפה, שגם באה לידי ביטוי בפוסט הקודם כאן. דיימונד משתמש במאות מחקרים מכל תחומי מדעי הטבע והחיים – אנתרופולוגיה, סוציולוגיה, גיאוגרפיה, ביולוגיה, קלימטולוגיה, כימיה ואפילו בלשנות, אורג אותם לתוך סיפור מרתק ובאמצעות מגוון נתונים מרשים בהיקפו מנסה לענות על שתי השאלות שמתנוססות על כריכת הספר הזה: "מדוע נפלו הציביליזציות הגדולות של העבר?", ו-"האם זה יכול לקרות גם לנו?".

אי אפשר לתמצת את התשובות שנותן דיימונד לשאלות האלה בכמה שורות, לא סתם הוא הזדקק ללא פחות מ-500 עמודים כדי להתייחס לעניין, אבל בין שלל הסיבות והנסיבות שהובילו על פי הספר הזה להתמוטטות של חברות העבר יש אחת שנראית לי קריטית במיוחד, ורלוונטית מתמיד.

***

בפרקים 6 עד 8 של הספר מתוארת ההתיישבות הנורדית בגרנלנד – הוויקינגים שהגיעו מנורווגיה ובריטניה לאי המערבי ביותר שידעה אירופה באותה התקופה. ההתיישבות הזאת החזיקה מעמד למשך כמה מאות בודדות, משנת 980 לספירה ל-1500 לספירה בערך. המציאות בגרנלנד היתה מורכבת וקשה מהרבה סיבות, אבל היא לא היתה בלתי אפשרית – עובדה שהאינואיטים (האסקימואים) הצליחו לשרוד בה.

ככל הנראה, הנורדים הכירו את האינואיטים, והיו יכולים ללמוד מהם כיצד להסתגל לתנאי החיים הקשים באי הקר והמבודד הזה. אבל הנורדים הגאים סירבו להודות בחולשתם, ולא אימצו את הרגלי ההישרדות האפקטיביים של אותה אוכלוסייה פרימיטיבית בעיניהם. וכך, כשהגיעו הארכיאולוגים הראשונים לגרנלנד בתחילת המאה ה-20 הם נדהמו לגלות שהנורדים ויתרו על מקור חלבונים הכרחי להישרדות שם – הם לא אכלו דגים בכלל, תופעה שאותה מסביר דיימונד כאיזשהו טאבו שהטילו הנורדים על עצמם, בדומה לאיסור אכילת חזיר אצל היהודים והמוסלמים. לעומת זאת, החוות שלהם התבססו על גידולי בהמות, בעיקר בקר, שבארצות סקנדינביה נחשב באותה התקופה לסמל סטטוס. אבל התנאים הסביבתיים של גרנלנד לא איפשרו מרעה של בקר לאורך זמן, ובסופו של דבר הפרות האלה היו גורם מכריע בהשחתת המשאבים הטבעיים של גרנלד, שהובילה להתמוטטות החברה הנורדית באי באמצע המאה ה-15.

תופעה דומה התרחשה באי הפסחא. גם כאשר המזון באי החל להידלדל לרמה קריטית, ראשי השבטים המשיכו להעסיק מאות או אלפי עובדים בהקמת אותם פסלים מפורסמים שפיארו את מעמדם, מה שצרך כמות עצומה של אנרגיה (פרקים 2-3); וכך גם בשבטי האנסאזי, הילידים האמריקאים בדרום מערב ארה"ב של היום, שהמשיכו להקים מבנים מפוארים שמבוססים על עץ גם כשרוב היערות כבר נכרתו (פרק 4).

מצאו את ההבדלים

***

כאמור, הנסיבות והתנאים שהביאו להתמוטטות החברות שסוקר הספר מורכבים מאוד, וגם כאשר בוחנים מקרה ספציפי אי אפשר להצביע על סיבה אחת שבגללה נפלה או שרדה ציוויליזציה מסוימת. ולמרות זאת, נראה לי שאפשר למצוא קו מקשר אחד שעומד בבסיס הנסיבות שהובילו להתמוטטות אותן חברות ובין ימינו:  בני אדם יכולים לעבור תקופות קשות, לשרוד בתנאים גבוליים ואפילו לשגשג בהם אם הם מסוגלים לעדכן את הערכים שעליהם החברה שלהם מבוססת, לזנוח ערכים בלתי רלוונטיים ולאמץ חדשים, שמתאימים יותר למציאות. תרבות שאינה מסוגלת לוותר על ערכיה המיושנים תקרוס ברגע שתנאי הסביבה ישתנו. פסלי האבן של אי הפסחא, עדרי הבקר של הנורדים בגרנלנד, בתי העץ האדירים של האנסאזי – כל אלה מייצגים ערכים שבני אותן תרבויות החזיקו בהם גם כאשר לא התאימו עוד למציאות, מה שהוביל לקריסתן.

המסקנה הזאת צריכה לעורר אצלנו את השאלה: האם הערכים שאנחנו, כחברה וכתרבות, מחזיקים בהם עדיין רלוונטיים למציאות? האם הם באמת תורמים לשגשוג שלנו בתנאי החיים הנוכחיים, או שהם דווקא פוגעים בנו, ואף עלולים להוביל להתמוטטות הציוויליזציה שלנו כפי שאנו מכירים אותה?

אני רוצה לבחון כאן ערך אחד שמוביל את כל מנהיגי העולם כיום – הפוליטיים והכלכליים – שמשותף לימין ולשמאל, לקפיטליסטים ולסוציאליסטים, לאנשי התעשייה ולאיגודי העובדים, לבעלי ההון ולארגוני הרווחה, כזה שמוצג בתקשורת כקונצזוס בלתי ניתן לערעור: ערך "הצמיחה הכלכלית".

כל ממשלות העולם מחויבות לדאוג לתעסוקתם של תושביהן. שהרי ללא תעסוקה אין משכורת, ללא משכורת אין גישה לצורכי החיים, הפערים הכלכליים מתרחבים ויציבות החברה כולה מתערערת. משק צומח הוא משק שקונים בו יותר, שמוכרים בו יותר, שמייצרים בו יותר, שנפתחים בו עסקים ומפעלים חדשים ואלה הקיימים מתרחבים, וכך הוא דורש יותר עובדים והאבטלה בו מצטמצמת. כל ראש ממשלה, שר אוצר, נגיד בנק מרכזי ומנהל של חברה מסחרית נמדד על פי נתוני "צמיחה", ברמה הלאומית וברמה הפרטית.  ולעתים קרובות, בדיונים ציבוריים שנוגעים לענייני כלכלה שני הצדדים טוענים שההצעה שלהם היא זו שתועיל לצמיחה ותצמצם את האבטלה. אין כמעט מי שמערער על מקומה של הצמיחה הכלכלית כערך חיובי.

כמה דוגמאות: בשבועות האחרונים התנהל בארץ ויכוח סוער סביב הצעת חוק שקראה להעלאת שכר המינימום (שנפלה בסופו של דבר בוועדת השרים). הטיעון העיקרי של המתנגדים להצעה היה שמהלך כזה יוביל בסופו של דבר לסגירת מפעלים ולפיטורי עובדים. אבל כך גם טענו גם רבים מהמצדדים בחוק; הם סבורים ששיפור מצבם הכלכלי של השכבות החלשות יחזק את "כוח הקנייה" שלהם, מה שיגדיל את הצריכה מצד ציבור גדול שעד כה נמנע ממנו מלהשתתף במשחק הקניות הגדול – ובכך יעודד את צמיחת המשק הישראלי, ויביא לפתיחת עסקים חדשים, להרחבת הישנים ולגיוס עובדים:

העלאת שכר המינימום מגדילה את הצריכה במשק, ואת הביקושים לשירותים ומוצרים. זאת, כיוון שמשתכרי שכר המינימום נאלצים לחיות, לצערנו, מהיד לפה. משמע כל תוספת הכנסה מופנית לצריכה. כך שבסופו של יום גדלים הביקושים בשוק וגדל הצורך בייצור מוצרים ושירותים – מה שמצידו מגדיל עוד יותר את התעסוקה.  (עו"ד מור סטולר, ynet)

או בלשונה המסויגת יותר של רותי סיני, שמנסה להראות לכל הפחות שהעלאת שכר המינימום לא תפגע בתעסוקה:

גם בקרב כלכלנים אחרים חלוקות הדעות… אחד המחקרים הידועים ביותר בנושא זה נערך על ידי שני חוקרים בשם קארד וקרוגר, שלא מצאו כל עדות לכך שהעלאת שכר המינימום בתחילת שנות ה-90 בארה"ב פגעה בתעסוקה… אני לא כלכלנית אבל נראה לי הגיוני שאם כל המעסיקים מחויבים לשלם תוספת שכר לעובדים בהתאם לחוק, רובם יעלו את מחיריהם בהתאם ויוכלו להתחרות זה בזה. הגידול באבטלה במקרה כזה יהיה מועט, אם בכלל. המפתח הוא באכיפה – הטלת קנסות ואף מאסר בגין הפרת החוק כדי להבטיח למעסיקים תנאים שווים במגרש.

אבל לא רק בסוגיית שכר המינימום מנופפים באיום של פגיעה בתעסוקה וגידול באבטלה. כשח"כ יורם מרציאנו התגייס לפני כמה שנים לטובת חברות הפרסום והצליח בסופו של דבר להחזיר את שלטי הענק לנתיבי איילון, הטיעון המרכזי שלו היה שאותן חברות מספקות עבודה לעשרות עובדים קשי יום, וללא אותם שלטים האנשים האלה יפוטרו; כשאינטל ביקשה מענק ממשלתי של 400 מיליון שקל היא הצדיקה את הסכום העצום הזה באלפי מקומות העבודה שתוכל לספק בזכותו; וכך גם אנשי תעשיית הנפט בארה"ב, בתגובה לחשיפת הניו יורק טיימס על הטבות המס שהם זוכים להן – 4 מיליארד דולר בשנה – טענו שההטבות האלה משתלמות למשק האמריקאי, משום שתעשייה זו מעסיקה 9.2 מיליון עובדים, ומסייעת להשארת האבטלה בהיקף נסבל.

נראה לי שצריך לעדכן את אמרתו המפורסמת של סמואל ג'ונסון, זה לא עוד הפטריוטיזם שמשמש כמפלטו של הנבל, כי אם "הצמיחה הכלכלית", הצורך להגדיל את התעסוקה והמלחמה באבטלה שמהווים את הטיעונים המנצחים להצדקת כל עוולה ולהכשרת כל שרץ.

***

מעבר לכספי הציבור שמוזרמים לכיסם של התאגידים ושל בעלי ההון, מעבר לדיכוי השכבות החלשות והנצחת העוני והפערים החברתיים, מיתוס הצמיחה הכלכלית גם פוגע ביכולת הגמישות שלנו ובהתאמת שיטות הייצור שמשמשות את התעשייה למציאות המשתנה. ללא מעבר חד מטכנולוגיות פרימיטיביות שמבוססות על שימוש בחומרים מזהמים לשימוש באנרגיות מתחדשות, הפגיעה בסביבה – וככל הנראה גם התחממות כדור הארץ – יגיעו בעשורים הקרובים לשלב קריטי, שממנו כבר לא תהיה דרך חזרה (דיימונד מדבר על 50 שנה, במקומות אחרים שמעתי מדענים שמצביעים על 2015 כנקודת האל-חזור, כך או כך את התוצאות נראה בתקופת חיינו).

ההתמודדות עם הסכנות הסביבתיות דורשת מעבר מיידי, ממש בשנים הקרובות, מתעשיית אנרגיה שמבוססת על נפט ופחם לאנרגיה מתחדשת; מאמצעי תחבורה פרטיים – שגם ה"ירוקים" שבהם, כמו המכוניות החשמליות וההיברדיות, גורמים לנזק סביבתי עצום בתהליך הייצור שלהם – לתחבורה ציבורית יעילה וחסכונית. אבל התעשיות האלה מפרנסות מאות מיליוני משפחות ברחבי העולם. מעבר דרמטי, כמו זה שנדרש, לא יאפשר לאותם אנשים שיאבדו את מקום פרנסתם להספיק ללמוד מקצוע חדש, ורבים מהם יידרדרו לעוני מחפיר. לכאורה, אנחנו נמצאים במלכוד – או נזק סביבתי בלתי נסבל, או מחיר חברתי נורא. אבל אפשר לצאת מהמלכוד הזה, וזה בתנאי שהמעבר הטכנולוגי הנדרש ייעשה כחלק משינוי מערכתי כולל – מכלכלה מונחית צמיחה לכלכלה בת קיימא (sustainable), או מכלכלה מוניטרית לכלכלה מבוססת משאבים.

אמצעי הייצור שכבר קיימים היום מאפשרים להביא שפע של מזון ושאר אמצעים לכלל בני האדם, כמעט בלי הגבלה. אמנם חלק בלתי מבוטל מאותן שיטות ייצור מבוססות על עבודה אנושית – אבל כמו שכבר הראיתי כאן וגם כאן, ככל שהמדע והטכנולוגיה מתקדמים, כך יותר ויותר אמצעי ייצור הופכים אוטומטיים. עד כה, ההתמודדות עם סכנת האבטלה הטכנולוגית נעשתה באמצעות יצירת ביקוש מלאכותי ובאמצעות הרחבת הסקטורים המתווכים – הפיננסים, הפרסום, השיווק והמכירות – שמספקים עבודה להמוני בני אדם שאינם מייצרים בפועל שום דבר חדש, אבל בסופו של דבר אי אפשר למתוח את הגבול לאינסוף, ולא נוכל להמשיך ולהמציא עבודות מיותרות רק כדי לשמר את המערכת.

ככל שהאנושות מתקדמת כך עולה הדרישה לעבודה, אבל במקביל הצורך בידיים עובדות הולך ופוחת. המדינות  המתפתחות מתמודדות עם היקפי אבטלה עצומים, וגם המדינות המפותחות מתקשות להתמודד עם הבעיה הזאת, שנראה שרק תלך ותחריף. נראה לי שהגיע הזמן להפסיק להילחם באבטלה, ולהתחיל לחשוב על שיטה אחרת, שבה היא אינה בעיה, אלא להפך -  מערכת שמבקשת לשחרר את האדם מכל עבודה שאין בה יצירה, תוך כדי הענקת גישה לצורכי הקיום והפיכת השפע הקיים כזמין לכלל בני האדם. הדבר אפשרי, והסיבה שזה לא קרה עד כה היא שאנשי המדע והטכנולוגיה מעולם לא השקיעו מאמצים בניסיון לפטור את האדם מעבודה. אמצעי הייצור האוטומטיים שמשמשים היום פותחו כדי לחסוך בעלויות, העובדה שהם הפכו עובדים רבים למיותרים היתה תופעת לוואי שלהם, ולאו דווקא תופעה רצויה.

הצמיחה הכלכלית גורמת בעקיפין להרס הסביבה שבה אנו חיים, והשיטה שמבוססת עליה עלולה להוביל לאסון. לכאורה, החתירה לצמיחה הכרחית כדי לשמור על היציבות החברתית – אבל אם נוכל לוותר על התניית הגישה לצורכי החיים בכסף, אם נפעל לשחרר את האדם  מכל העבודות השגרתיות והמשעממות ונעביר אותן לידי כלים אוטומטיים, נוכל להציל את עצמנו מהמלכוד שהשיטה הנוכחית יצרה. כדי לעשות את זה  צריך לזנוח את ערך הצמיחה הכלכלית הבלתי רלוונטי, ולהתחיל לבסס את הרעיון של כלכלה בת קיימא. אם נצליח לעשות את המעבר הזה, אולי נימנע מהגורל הטראגי של אותן חברות עבר שסוקר הספר "התמוטטות".

תגים: אבטלה טכנולוגית, ג'ארד דיימונד, התמוטטות, כלכלה מבוססת משאבים, מיתוס הצמיחה הכלכלית, מיתוסים כלכליים

This entry was posted on 11/07/2010 at 2:21 and is filed under כללי. אפשר לעקוב אחר התגובות לרשומה הזו באמצעות פיד RSS לתגובות. אפשר לכתוב כאן תגובה, או לכתוב בבלוג שלך רשומה כתגובה ולשלוח טראקבאק.