תיקון עולם

המצב של האמריקאים על הפנים. זה כבר ממש לא סוד. למרות כל המאמצים של אובמה, האבטלה ממשיכה לגדול, הצרכנים הפסיקו לקנות, בנקים נסגרים במספרים סיטונאיים, כמה מדינות כבר החלו לקצץ בהוצאות שלהן,  ו-46 מהן (!) ניצבות על סף התמוטטות כלכלית. אבל מסתמן שזו רק ההתחלה: אם נאמין לדבריו של נגיד הפד (הבנק המרכזי האמריקאי) לשעבר, אלן גרינספן, הרי ש"הגירעון יצא מכלל שליטה", בהתבסס על דו"ח רשמי של הקונגרס.

אני מניח שלרובנו, משפט כמו "הגירעון האמריקאי יצא מכלל שליטה" נראה כמו עוד איזה מלמול ממבו-ג'מבו מהעמודים הפנימיים של העיתונים הכלכליים. אבל הסכנה שהאמירה הזאת מצביעה עליה פשוט מפחידה – ארצות הברית עלולה לפשוט את הרגל. כשזה יקרה, הדבר ישפיע על החיים של כולנו. אם משבר הנדל"ן שהחל לפני שנתיים בארה"ב הוביל בסופו של דבר לפיטורי כמה אלפי עובדים בישראל ולקיצוץ של כמה אחוזים מהמשכורות של הנותרים, הרי שהכרזה על חדלות פירעון של הממשל האמריקאי תביא לסגירת אלפי חברות וארגונים ישראליים, ולפיטורי מאות האלפים המועסקים בהם.

בין כל הידיעות על המצב המחורבן של הכלכלה האמריקאית הופיע לה באתר "הארץ" כותרת הזויה למדי: "בכיר בארה"ב: נספק לישראל את הסיוע הבטחוני הגדול ביותר בהיסטוריה". WTF?? האמריקאים לא מצליחים לשלם משכורות לעובדי המדינה שלהם, אבל רצים להגדיל בכמה מאות מיליונים את הסיוע הביטחוני לישראל? צריך להיות תמים עד כדי מטומטם כדי לבלוע את ההסבר שמטרת הגדלת הסיוע היא לדאוג "לבטחונה של ישראל כדי לקדם את תהליך השלום". זה אפילו לא מצחיק.

בינתיים שינו באתר את הכותרת, מה גם שהתברר שזה אינו הסיוע הביטחוני הגדול בהיסטוריה. אבל השאלה נותרת על כנה: למה האמריקאים מזרימים סכומי עתק כלפי חוץ, בזמן שהם עצמם נמצאים על סף המשבר החמור ביותר ב-300 השנה האחרונות? נכון, כמה מאות מיליוני דולרים זה כסף קטן עבורם, אבל הייתי מצפה שבתנאים כאלה הם היו מצמצמים את המתנות שהם "מעניקים" למשרד הביטחון הישראלי, בטח שלא ירחיבו אותן.

תשובה מפורטת לשאלה הזאת מצאתי בפוסט המצוין "קץ החסות האמריקנית (פנטזיה ריאליסטית)" של עידן לנדאו:

רק רבע מן הסיוע הבטחוני [האמריקאי] מותר לשימוש בישראל, כלומר, לרכש מיצרנים מקומיים. 75% מן הסיוע – כלומר, נכון להיום, יותר מ-2 מיליארד דולר – חייבים להתממש ברכישות ציוד בטחוני מספקים אמריקניים. זאת פריבלגיה ישראלית (לצד הטבות אחרות בתנאי הסיוע); כל מקבלות הסיוע האחרות חייבות להוציא את כל כולו באמריקה.

העובדה הזאת ידועה למעטים בלבד (אחת מתופעות הלוואי של "קבירת" ידיעות כאלה בעיתונים הכלכליים), אך היא מאירה באור אמיתי את כל מערך הכוחות הנסתר מאחורי הסיוע הבטחוני.

כיוון שישראל חייבת לרכוש ציוד בטחוני בשוק האמריקני במרבית כספי הסיוע, יהיה נכון יותר לקרוא לכספים האלה "סיוע לתעשיות הנשק האמריקניות". ישראל משמשת כאן רק תחנת מעבר בין כספי האזרח האמריקני לבין תאגידים כמו "לוקהיד מרטין" ו"בואינג"…

לא בכדי משמרת ארה"ב כמה וכמה אזורי סכסוך פעילים בעולם: מלחמה עד-אין-קץ היא אינטרס עסקי מובהק של תאגידי הנשק, שעל פי רוב מחמשים את שני הצדדים לעימות. בעשור האחרון צמח שיעור התעסוקה במגזר הפרטי באמריקה ב-1.1% בלבד; רוב הצמיחה היתה בתעשיות הנשק, שנוספו אליהן עשרות אלפי עובדים ותפוקת הייצור שלהן עלתה יותר מפי 2. התעשיות האלה גם מפעילות את הלובי החזק ביותר בוושינגטון, כדי להבטיח מדיניות חוץ "טובה לעסקים". למעשה, נציגי הציבור עצמם יודעים היטב כמה חשוב לדאוג לאינטרסים של יצרניות הנשק באזורי הבחירה שלהם.

גנרל אמריקאי בשם באטלר אמר פעם "במלחמה, הרווחים נמדדים בדולרים ואילו ההפסדים נמדדים בחיי אדם". אין עסקים רווחיים מבחינה כספית יותר מעסקי המלחמה (מלבד, אולי, תעשיית האנרגיה – שעל נזקיה כבר כתבתי ובטח עוד אכתוב). התעשיות הביטחוניות מעסיקות, במישרין ובעקיפין, מיליוני בני אדם ברחבי העולם, ופגיעה בהן משפיעה מיד על שאר אברי הכלכלה – בכך שהיא גורמת לפיטורי עובדים, להפחתת הייצוא, ובכלל להאטת הצמיחה. ממשלות העולם, גם אלה שמבקשות בכנות להביא שלום, אינן יכולות להרשות לעצמן לוותר על ההכנסות ממיסוי הסכומים העצומים שתעשיית הנשק מגלגלת.

אפשר להשוות את התועלת הכספית שמופקת מתעשיית ההרס והמלחמה ל"משל החלון השבור" המפורסם של פרידריך בסטייה, ואביא אותו כפי שהציג אותו יונתן קרוביצקי בבלוג "ליברטריאנים בישראל":

ג’יימס ב. הוא בעל חנות. בנו הקטן שחק ברחוב לפני החנות וניפץ את חלון הראווה. מכרים ועוברי אורח מנסים לנחם את ג’יימס בעזרת הטיעון הבא: שבירת החלון מקדמת את הכלכלה. החלון השבור יפרנס את הזגג, אשר בתורו יפרנס את נותני השרותים, וככה הכלכלה תמשיך להסתובב. הטיעון הזה, הגיוני לכאורה, מסווג על ידי בסטייה כ”מה שנראה”. כעת הוא מציע לבחון את הבלתי נראה. הכסף אשר ישולם לזגג לא צנח משמים, ואף לא הופיע בכיסו של ג’יימס בדרך פלא. את הכסף הוא הרוויח בחנותו, ואף תכנן להשתמש בו למשהו אחר – למשל קניית נעליים לבני משפחתו. אותה קניה היתה מטיבה עם הכלכלה לא פחות מאשר אם הכסף היה משולם לזגג. אבל כעת, היות שהחלון נשבר, זה לא יקרה, ולכן התועלת הנובעת מרכישת הנעליים היא “בלתי נראית”.
אם נתבונן הלאה, נראה כי בתרחיש הבלתי נראה, יהיו לג’יימס גם חלון ראווה וגם נעלים. בתרחיש הנראה יש לג’יימס רק חלון ראווה. מכאן הטענה שהחלון השבור אינו מייצג תועלת אמתית. תהליכים הכלכליים הכלליים בשני התרחישים זהים, אך במקרה של החלון השבור בעל החנות נפגע.

הכינוי המקובל לכשל זה הוא “משל החולונות השבורים”, ויש לו מקבילות תחומים רבים מאד. כך למשל הטענה כי המלחמה מטיבה עם הכלכלה, שכן רמת התעסוקה במשק עולה, וגלגלי התעשיה מסתובבים בעת מלחמה, היא דוגמה מובהקת למשגה כזה. אנשים נהרגים ומשאבים מבוזבזים לא יכולים לתרום לכלכלה יותר מאנשים חיים ושלמים ומשאבים מנוצלים לרווחתם.

קו הטיעונים שמשמשים בהצבעה על הכשל הטמון במשל החלון השבור אכן משכנעים. אבל הם נכונים למציאות שהכיר בסטייה – מציאות של זגגים, סנדלרים ובעלי חנויות עצמאיים. כמו מודלים כלכליים רבים אחרים, גם משל החלון השבור הופך חסר משמעות ברגע שמיישמים אותו על המציאות הכלכלית של ימינו – המורכבת מתאגידים, חברות ציבוריות, תקשורת המונים, תעשיית הפרסום וכו'.

אין לי עניין להיכנס כאן למספרים ולהוכיח שהנזק הפיננסי שנגרם מכך ש"אנשים נהרגים ומשאבים מבוזבזים" קטן עד כדי זניח בהשוואה לתועלת הכספית שמופקת מייצור הנשק והטכנולוגיות התומכות (עידן לנדאו כבר עשה את רוב העבודה בעניין זה) – משום שהמציאות עצמה מפריכה את טענתו של קרוביצקי, כמו שמעידה הידיעה הזאת שהתפרסמה לא מזמן באתר "כלכליסט": "סדר העדיפויות של יוון: מקצצת בקצבאות הפנסיה ורוכשת צוללות במיליארדי יורו – גורמים בממשלה טוענים כי עסקאות הנשק נכפו על יוון במסגרת חבילות הסיוע הכלכלי שקיבלה מגרמניה ומצרפת".

***

צריך לומר באופן ברור: אין ספק שהמציאות הפוליטית-ביטחונית מורכבת מאוד, ואי אפשר לתחום אותה במסגרת הדיון הכלכלי. ישנם גופים וולנטריים, ציבוריים ומסחריים רבים שפועלים בכנות לקידום היחסים הבינלאומיים ולהפחתת הלחימה ושפיכות הדמים, ובמקביל ניצבים מהצד השני גופים דתיים ולאומניים קיצוניים, שמעודדים את ההרג למטרות שאינן כלכליות כי אם "אידיאולוגיות". אך הפרטים האלה ידועים לכול. מעטים מאוד מודעים גם לאינטרסים הכלכליים הסמויים שעומדים בבסיס החלטות פוליטיות-ביטחוניות רבות, כמו הסיוע הביטחוני מצד הממשל האמריקאי, למשל.

כאן בארץ, התמונה אפילו עוד יותר מורכבת. הסכסוך בין הישראלים לפלסטינים הוא לא רק מלחמה על משאבים, וכבר מזמן הוא הפך  למלחמה על זהות בין שתי אוכלוסיות שלוקות, כל אחת מהסיבות ההיסטוריות שלה, במחלת נפש – רחמים עצמיים וקורבניות. אבל גם כאן קיימים אינטרסים כלכליים סמויים, ואולי אפילו יותר מכל כאן.

מעבר לפוטנציאל הכספי שטמון בסכסוך הישראלי-פלסטיני, ישנם אינטרסים נוספים שמלבים מתחת לפני השטח את האש, והם ילכו ויתגברו ככל שהמצב הכלכלי בעולם יידרדר: אויב משותף תמיד היה שאיפה של כל שליט. הרבה יותר קל ללכד המון מיואש באמצעות פחד, שנאה ואלימות מאשר בדרכים אחרות. ראינו את זה קורה לפני 70 שנה, אין סיבה שזה לא יקרה שוב – ואין סיבה גם לומר שזה לא קורה ממש עכשיו, ורק ילך ויתגבר ככל שהמצב יתערער וביטחונו של האדם בעתידו ייסדק. גורמים חדשים יבקשו להצטרף לסכסוך הישראלי-פלסטיני/ערבי רק כדי למצוא אויב חדש ולהפנות כלפיו את הזעם של ההמון. במידה מסוימת, זו המחשבה שמובילה את ארדואן בהידוק יחסיו עם העולם המוסלמי ובדבריו הבוטים כלפי ישראל.

סיכוייה של המערכת הכלכלית הנוכחית לשרוד את העשורים הקרובים הולכים ופוחתים. אולי אפילו בסוף העשור הנוכחי המונח "קפיטליזם" יהיה שייך לספרי ההיסטוריה. מלחמה משמעותית, כזו שתגרום למותם של מאות אלפים ולהרס ערים ומדינות, תוכל לספק למוסדות הכלכלה המוניטרית עוד כמה שנים של הרס הסביבה והאדם. אסור לתת לזה לקרות.

***

לפני כמה ימים הועלתה לעמוד הפייסבוק של "צייטגייסט ישראל" הודעה קצרה ולאקונית, וזו לשונה: "שלום :) אנחנו צייטגייס[ט] פלסטין". כפתור ה"Like" של פייסבוק היה קטן מכדי להביע את השמחה שעוררו בי ארבע המילים האלה והאייקון הזה. זה מטופש, אני יודע. מאז שנות השישים ואולי אפילו לפני כן עשרות ארגונים ומאות אלפי בני אדם פועלים להפסקת המלחמה בין הישראלים לפלסטינים, ומספר הפלסטינים והישראלים גם יחד שמודעים בכלל לרעיונות שמציעה תנועת הצייטגייסט מסתכם בכמה אלפים בודדים. אבל הידיעה שגם שם, למרות תחושת הקורבנוּת הבלתי נגמרת, למרות תנאי הדיכוי שהשכנים שלנו שרויים בהם כבר יותר מ-60 שנה, גם שם מתחילים להבין ש"הבעיות האמיתיות היחידות הן אלה שנוגעות לכלל בני האדם". יש מקום ענק לתקווה.

תגים: מלחמה ושלום

This entry was posted on 21/07/2010 at 20:29 and is filed under כללי. אפשר לעקוב אחר התגובות לרשומה הזו באמצעות פיד RSS לתגובות. אפשר לכתוב כאן תגובה, או לכתוב בבלוג שלך רשומה כתגובה ולשלוח טראקבאק.