תיקון עולם

לפני כמה חודשים הראה לי חבר את הסרטון הזה, שבו פעיל הסביבה והסופר פול הוקין מציג את כוחה ואת היקפה של תנועת התעוררות כלל עולמית שהחלה לפעול בשנים האחרונות:

לא ממש הבנתי מה הוקין מנסה לומר שם, והמוזיקה המרדימה יחד עם האפקט הגרפי של רשימת הארגונים לא ממש עזרו. אבל לפני כמה ימים נתקלתי במקרה במאמר של הוקין, שפורסם דווקא בעיתון הימין "מקור ראשון", ששם את הדברים שמוצגים בסרטון הזה בהקשר. וכך כותב שם הוקין:

כיום ברור לי כי ישנם למעלה ממיליון ארגונים בעולם הפועלים לקראת קיימות אקולוגית וצדק חברתי. אולי אפילו שני מיליון. על פי ההגדרות המסורתיות זו אינה תנועה. לתנועות חברתיות יש מנהיגים ואידיאלוגיות. לתנועות מצטרפים כחברים, קוראים פרסומים שלהן ומזדהים כקבוצה… תנועה זו אינה כזו. היא מפוזרת, התחלתית ומאוד עצמאית. אין לה מניפסט או דוקטרינה, ואין כל מוסדות או רשות למיסוד החלטות.

חיפשתי שֵם עבורה, אך אין כזה בנמצא. בהיסטוריה תנועות חברתיות קמו כמעט תמיד על רקע של חוסר צדק, חוסר שוויון או שחיתות. צרות אלו נותרו בשפע, אך יש גם מצב חדש וחסר תקדים: כדור הארץ כולו לוקה במחלה מסכנת חיים המתבטאת בהידרדרות אקולוגית מסיבית ובשינוי אקלימי מהיר.

דומה היה לי כי אני מבחין במשהו אורגני או ביולוגי. יותר משזו תנועה במובן המקובל, הייתכן שזו תגובה קולקטיבית לאיום החדש? האם היא מפוצלת בשל סיבות מולדות, או שמא היא פשוט לא מאורגנת דיה? מיד צצו שאלות נוספות. כיצד היא פועלת? כמה מהר היא מתפתחת? כיצד היא מחוברת יחדיו? מדוע על פי רוב מתעלמים ממנה?

לאחר שנים של חקר התופעה הזו, ולאחר שיצרתי עם עמיתיי בסיס נתונים גלובאלי של ארגונים אלה, הגעתי לכמה מסקנות: זו היא התנועה החברתית הגדולה בהיסטוריה; אין איש היודע את היקפה ולגבי אופן פעולתה רב הנסתר על הגלוי. עם זאת הגלוי הוא משכנע: עשרות מיליוני אנשים, 'רגילים' וגם יוצאים מגדר הרגיל, נכונים להתמודד עם ייאוש, כוח וסיכויים אפסיים כדי להשיב חזות של חן וחסד, צדק ויופי לעולמנו.

בפוסט הזה אני רוצה לאפיין בצורה סכמטית את הקבוצות שנכללות בתנועת ההתעוררות הזאת, וכן להרחיב את ההגדרות שלה ולהכליל בה קבוצות שהוקין לא התייחס אליהן. סדר הצגת הקבוצות אינו אקראי, אבל הוא גם אינו מעיד על סדר חשיבות. הרשימה הזאת, כך אני מקווה, תוכל להוות בסיס למיפוי תנועת ההתעוררות הגדולה ביותר בהיסטוריה האנושית שהבחין בה הוקין.

***

מים: אנשי הניו אייג'

משנות השישים ועד היום עברה תנועת העידן החדש תהליך שמרתק לגלות עד כמה הוא דומה לתהליך שעבר על תנועת החסידות של יהודי מזרח אירופה במאה ה-18: כשם שהחסידות לקחה את הרעיונות הגדולים של קבלת האר"י על האלוהות, על הבריאה ועל העולם, התאימה אותם למבנה נפש האדם ובכך הפכה רעיונות מיסטיים לרעיונות פסיכולוגיים, כך ילדי הפרחים של שנות השישים שרצו לשנות את העולם פנו לכיוון של שינוי האדם באמצעות סדנאות, פסטיבלים בטבע וקורסים כאלה ואחרים.

זו תנועה שקוראת ל"אחדות המציאות", ל"שחרור האגו", ל"תפיסה הוליסטית" וכו', ואלה כולם מונחים שמבטאים רעיון שמופיע בתורות מיסטיות רבות, אולי אפילו בכולן: מבחינת האמת, המציאות – בני האדם, כדור הארץ והיקום כולו – היא יחידה אחת, ותחושת הסובייקטיביות היא תפיסה חלקית שלה (ויש כאלה שיגידו – אשליה שלה).

לתנועה הזאת אין כלל ביטוי פוליטי. היא מהווה מושא למחקר במוסדות האקדמיה, אבל היא נולדה מחוצה לה ומשגשגת בעיקר בקרב לא-אקדמים. למרבה הצער, גורמים מסחריים למדו להשתמש במאפיינים חיצוניים שלה למטרות שיווק, ושרלטנים רבים מנצלים את הפופולריות שלה להפצת רעיונות חלולים ולגרוף בכך קופה.

אבל למרות זאת, לאנשי תנועת העידן החדש – המביאים תורות מזרחיות למערב ומנגישים רעיונות מיסטיים להמון  – יש כוח להניח את התשתית הרעיונית לאפשרות של מציאות כלכלית-חברתית אחרת. אמנם זו עדיין תשתית מבולבלת מאוד, חלשה מאוד, אקלקטית מדי ונתונה למניפולציות מכדי שתביא לשינוי משמעותי בעולם, אבל בזכותה רבים הגיעו להבנה ששינוי המציאות יוכל לקרות רק מעוצמתם של היחידים (בשונה מתנועות אידיאולוגיות שתולות את השינוי במנהיג כריזמטי או בכוחות על-טבעיים) – וזאת תתחזק בזכות אותה "העצמה אישית", שבמקביל אליה תופס לו מקום הרעיון של אחדות המציאות, שכל בני האדם תלויים זה בזה וכל פעולה משפיעה על העולם.

אש: האקטיביסטים הקלאסיים

לקבוצה זו יש הרבה יותר השפעה על המציאות מאשר תנועת העידן החדש, אבל השפעה זו אינה יותר מכיבוי שרפות, והצלחותיה מסתכמות בפתרונות נקודתיים. הירוקים, תנועת האנטי-גלובליזציה ושלל ארגוני זכויות האדם והעובדים מתמקדים בסימפטומים ומתקשים להגיע לשורש שממנו נובעות כל אותן עוולות.

בקבוצת האקטיביסטים הקלאסיים – אלה שהכינוי "אקטיביסט" הוענק להם על ידי התקשורת – נכללים ארגונים ותיקים וחדשים, מקומיים וגלובליים, כאלה שפועלים כבר שנים ומתמודדים עם היקף גדול של בעיות וכאלה שהוקמו כדי לפתור בעיה ספציפית: גרינפיס, מגמה ירוקה ושאר הארגונים הירוקים; אנונימוס ותנועות אחרות הנלחמות על זכויות בעלי החיים; קו לעובד, מעגלי צדק, המכללה הכלכלית חברתית ואחרים הפועלים לשיפור מעמדם של העובדים; ואפילו התנועה ללגליזציה של קנאביס, שהחלה לצבור תאוצה בחודשים האחרונים (לפחות ברשת) בעקבות היובש החמור שחווים סטלני ישראל.

גם גופים שנלחמים על זכויותיהם של העובדים הזרים והפליטים כאן בארץ, גם התארגנויות מקומיות – כמו חבורת הצעירים שהצליחו לדחות את הקמתו של כפר הנופש בפלמחים, וגם ארגונים פילנטרופיים עצמאיים כמו "לתת" ורבים אחרים נכללים בקבוצה זו, המכונה באופן רשמי "המגזר השלישי".

עד כה נדמה היה שכל אותם גופים פעלו בנפרד, וכל אחד מהם התמקד רק בבעיות שנראות לו הבוערות ביותר. אבל לאחרונה החל תהליך מבטיח מאוד של תחילת עבודה משותפת. התהליך הזה בא לידי ביטוי באתרי אינטרנט דוגמת שתיל ואחרים, שמציגים בעמוד אחד קישורים לארגונים שונים, וגם בפסטיבל אקטיביזם שנערך לפני כחודשיים ואתר activism.org.il שנולד ממנו, ועדיין נמצא בתהליכי הקמה.

החידוש הגדול במהלך שעובר על ארגוני האקטיביזם הקלאסי הוא בכך שהוא מייצג "תודעת רשת" של ארגונים שונים. לא מדובר עוד בסיעות פוליטיות שמתאחדות למפלגה אחת או ביצירת ארגון גג. זהו מהלך של שיתוף פעולה רב-ערוצי, שבו כל ארגון נשאר כיחידה עצמאית בעלת מטרות משלה, פעילים משלה ואינפורמציה רלוונטית שמשמשת אותה, אך אנשיה מודעים לכך שהם חלק ממארג גדול של בני אדם הפועלים בקבוצות שונות מתוך רצון משותף להביא לתיקון עולם.

אש: הלוחמים בכיבוש

בתוך קבוצת האקטיביסטים הקלאסיים יש נושא אחד שמעסיק כמה ארגונים שראויים בעיניי לסיווג משל עצמם. הכוונה היא לגופים שפועלים בזירת הסכסוך הישראלי-פלסטיני – כאלה שמתמקדים בגזרת הפעילות האזרחית ולא הפוליטית.

זהו נושא רגיש במיוחד, וחילוקי הדעות בו באים לידי ביטוי בהבלטה באמצעי התקשורת המסחריים. אבל לאחרונה חל בו מפנה שגם הוא עובר מתחת לרדאר של התקשורת המסחרית, ושרוב הישראלים מעדיפים להתעלם ממנו. מאז גל הפיגועים של 2002 נוצר בציבור הישראלי קונצנזוס של ייאוש מאפשרות לשלום עם הפלסטינים. התגובה האלימה כל כך שזכינו לה אחרי הניסיונות לפתוח לראשונה במשא ומתן נצרבה בזיכרון הלאומי, וקשה מאוד להתגבר עליה. אבל בשנים האחרונות החלה לחלחל בקרב הגופים הפלסטינים הפועלים להפסקת הכיבוש (והכוונה היא לתושבי הגדה, בעזה זה סיפור אחר לגמרי) ההבנה שפעולות התנגדות לא אלימות אפקטיביות יותר לטווח הארוך ומעוררות הד גדול יותר בעולם מאשר פעולות טרור והרג.

אפשר לראות את דרך הפעולה החדשה הזאת באה לידי ביטוי בהפגנות נגד הגדר בבלעין ובנעלין, ובחודשים האחרונים בפעולות בשייח' ג'ראח שבמזרח ירושלים. אמנם רבות מההפגנות האלה הסתיימו בסופו של דבר באלימות קשה, אבל כאשר מקשיבים לעדויות מהשטח מתברר שהאחראים לאלימות הם לעתים קרובות מדי צה"ל, מג"ב והמשטרה.

הפוליטיקאים נכשלו באופן גורף בניסיון להביא להפסקת ההרג בין הישראלים לפלסטינים, האם תנועה אזרחית תצליח במקום שהם נכשלו? יכול להיות שאני אופטימי ומנותק מהמציאות, אבל אני חושב שכן.

אש/אדמה: הפועלים מתוך המערכת

בפוסטים הקודמים שפרסמתי כאן לא הסתרתי את חוסר האמון שלי באפשרות לשינוי מתוך המערכת הקיימת – הכלכלית, המשפטית והפוליטית. למרות הרושם המקובל, כוחם של פוליטיקאים ומשפטנים לשנות את המציאות קטן מאוד, גם אם כל הצלחה קטנה בתחום זה זוכה לכותרות ראשיות.

ולמרות זאת, אני כולל ברשימה זו את האנשים שמנסים בכל זאת לפעול מתוך המערכת – להעביר עוד חוק, להילחם על כל שקל לשכר המינימום, לנצח בעוד משפט, לקבוע עוד פסק דין תקדימי ובכך להביא לשיפור מעמדם של אלה שנזנחו לצד המירוץ המטורף לצמיחה הכלכלית.

אמנם האנשים האלה משתתפים במלחמה אבודה מראש, אבל העקרונות שמובילים אותם – צדק חברתי, הומניזם ודאגה לחלשים – רלוונטיים מאוד לתנועת ההתעוררות העצומה שמדבר עליה פול הוקין. שלא תבינו לא נכון, אני לא מזלזל בפעילותם של אלה. יש צורך גם בכיבוי שרפות, במיוחד בזמן כזה שכל כך הרבה מוקדים בוערים סביבנו. אבל כדי שהדברים יצטברו לכדי מהלך משמעותי צריך גם לקבוע יעדים לטווח ארוך – ויעדים כאלה, כדי שיהיו בני קיימא והוגנים, לא יוכלו להתממש במסגרת המציאות הכלכלית-פוליטית הקיימת.

ברגע שהפוליטיקאים החברתיים (אלה מהם שמונעים מתחושת צדק אמיתית, ולא מגחמות פופוליסטיות), עורכי הדין הנלחמים על זכויותיהם של החלשים, והעיתונאים שעדיין מצליחים להשמיע קול שפוי  יבינו שהם חלק ממהלך גדול יותר ומשמעותי יותר, המאמצים שלהם יקבלו גוון חדש, והם יראו את העוצמה של ההתעוררות שסביבם, ויצרפו אליה את הידע שצברו ואת כוחותיהם המיוחדים.

רוח: חושפי האמת

עד לא מזמן, תפקידה של התקשורת המסחרית היה להביא מידע אקטואלי, אמין, רלוונטי ובעל משמעות לידיעת כמה שיותר אנשים. ה"מודל העסקי" שלפיו עבדו העיתונים היה מכירת העיתון עצמו במחיר עלות ההדפסה, ויצירת הכנסות ממודעות כדי לממן את שאר פעילות המערכת. בעיתונות הישנה היתה הפרדה ברורה בין מחלקת התוכן – הכתבים, העורכים, המגיהים והגרפיקאים – שתפקידם היה להביא את האינפורמציה הרלוונטית ביותר והאמינה ביותר, ובין המחלקה המסחרית, שתפקידה לדאוג שהמערכת תתקיים מבחינה כלכלית.

בשנים האחרונות התמונה הזאת התהפכה. האיום הכלכלי שעומד מול העיתונים בדמות האינטרנט החינמית הכניס אותם לפאניקה, שהביאה לכך שהאמצעי והמטרה התחלפו – במקום שההכנסות ממודעות ישמשו את אנשי התוכן, אנשי התוכן מצאו את עצמם במצב שהם נדרשים למשוך כמה שיותר קוראים – ואלה יביאו אחריהם את המפרסמים. על שיקולי העריכה של העיתונות השתלט "עיקרון הרייטינג", כמו שתיאר אותו יפה אמיר גילת: "לא 'אני רוצה שכולם ישמעו את מה שיש לי לומר', אלא: 'אני אומר את מה שכולם רוצים לשמוע'".

את הביקורת  הזאת לא תוכלו לשמוע, מן הסתם, בעיתונות המסחרית עצמה. אבל בבלוגספירה הישראלית מתנהל דיון ער מאוד סביב סוגיה זו. האתרים הבולטים שעוסקים בנושא זה הם הבלוג של דבורית שרגל "velvet underground" ואתר "העין השביעית", ובלוגרים רבים אחרים הביעו את דעתם בעניין: טל גוטמן בפוסט "סוף התוכן (או: זונה צריכה כוס, לא צריכה להיות יפה)" עורר לפני שנה סדרת דיונים מרתקים סביב הנושא, ובשבוע שעבר הביא עידו קינן ב"חדר 404" עדות מגוף ראשון של כתב באתר אינטרנט ישראלי, שמתאר איך "עיקרון הרייטינג" בא לידי ביטוי בעבודה העיתונאית עצמה.

כמו באספקטים אחרים של המציאות בעשור הראשון של המאה ה-21, אנחנו עדים כאן למאבק בין ההגמוניה של העולם הישן ובין האוונגרד של העולם החדש. בלוגרים מעטים יודו בזה, אבל עצם תופעת הבלוגספירה, הישראלית והעולמית, היא למעשה בניית התשתית לעיתונות החדשה – עיתונות אינדיווידואלית, שאינה פועלת במסגרת חברה מסחרית; שאינה מחויבת לבעלי הון או גורמי שלטון אחרים; עיתונות מבוזרת, מפוזרת, שאינה מציגה אג'נדה אחת אלא כוללת בה מגוון דעות מנוגדות – אך בעלי הדעות השונים מכירים זה את זה, ומנהלים רב שיח מתמשך סביב הסוגיות שבמחלוקת. בעיתונות כזו רעיון "התחרות החופשית" יבוא לידי ביטוי במשמעותו המקורית – תחרות שתתמרץ את הכותבים להביא מידע רלוונטי, בהיר ואמין תוך כדי כבוד הדדי ושיתוף פעולה במקום שזה נדרש (כמו, למשל, לתת קרדיט למתחרה שהקדים אותך, ולא להעתיק את הידיעה או לחזור עליה תוך התעלמות ממנו).

אין ספק. אנחנו בתקופת ביניים: העיתונות המסחרית בינתיים שורדת, והעיתונות העצמאית עדיין תלויה בה מבחינת מידע חדשותי מיידי, ומכיוון שכמעט אי אפשר להתפרנס מבלוג, רוב הכותבים העצמאיים מסוגלים להקדיש לו זמן מוגבל מאוד. אבל המצב הזה משתנה בצורה דרמטית. דוגמה מצוינת קיבלנו בימים האחרונים, כאשר אתר ההדלפות האמריקאית WikiLeaks חשף מספר עצום של מסמכים המעידים על התנהלות פושעת של צבא ארה"ב באפגניסטן. המסמכים האלה אמנם פורסמו במקביל גם באתרים מסחריים במו הניו יורק טיימס, אבל במקרה הזה העיתונות הישנה היא שהיתה תלויה במידע מאתר עצמאי, ולא הפוך.

לבלוגוספירה הישראלית נחשפתי רק בשנתיים האחרונות, ואני בתהליך של גיבוש רשימה שרק הולכת ומתארכת של בלוגים שמספקים לי מידע חדש ואמין, ובהם מצאתי לעתים קרובות פרשנות מזוויות שלא הייתי מגיע אליהן בעצמי – ובטח שלא הייתי מקבל אותן מהעיתונות המסחרית: החברים של ג'ורג' ושאר הבלוגים של פורטל "ההם",  חדר 404,  ו-ולווט אנדרגראונד שכבר הוזכרו כאן, קורות ממלכת עילם, לא למות טיפש, Tikun Olam של ריצ'רד סילברסטיין (שבדיעבד גיליתי ש"גנבתי" לו את השם…),  וגם אתרי חדשות עצמאיים דוגמת הטלוויזיה החברתית, עבודה שחורה, הירקון 70 ועוד.

נוסף אליהם יש קבוצת אתרים עצמאיים שאיתם כבר הספקתי להתפלמס כאן בבלוג – אתרי הקונספירציה דוגמת אמת אחרת וקונספיל, השואבים השראה מאלכס ג'ונס האמריקאי. עם דרך הבנתם את המציאות אני מסכים עוד פחות, אבל אני מעריך מאוד את ההעזה שלהם להביא רעיונות שהם כל כך רחוקים מהקונצנזוס, מתוך אמונה באמיתותם.

פריחת העיתונות האזרחית ברשת היא הדוגמה המנצחת למערכת המונעת מתשוקת יצירה, שיתוף פעולה והתחשבות בכלל בני האדם – והבלוגספירה הישראלית היא דוגמה חיה להתנהלות שכזו, במיוחד כאשר מעמידים אותה לצד העיתונות המסחרית, המסמלת את חולייה של המערכת הכלכלית הקיימת, המבוססת על תחרות, תאוות בצע ומניפולציות.

רוח/אדמה: אנשי המדע

ישנן דרכים רבות לחתור אל גילוי האמת, אבל רק המתודה המדעית הוכיחה שוב ושוב את עוצמתה הנובעת מכך שהיא מסוגלת להשתנות בהתאם למציאות ואינה כובלת את עצמה לרעיונות וערכים לא רלוונטיים. על כוחה של המתודה המדעית תוכלו לשמוע בהרצאה הזאת של ריצ'רד דוקינס, אני לא מרגיש צורך להוסיף עליו.

עד השנים האחרונות המתודה המדעית שימשה רק אנשי אקדמיה וכמה אוטודידקטים, אבל בזכות אתרים כמו TED, RSA, ערוצי הלימודים ביוטיוב ועוד, השימוש בעקרונות שעומדים בבסיס המתודה המדעית הפך מוכר יותר לקהל עצום של גולשים סקרנים. "המתודה המדעית" אינה צריכה להיות כלואה במסגרת של המוסדות האקדמיים – בניגוד למצב היום, שבו שיטת העבודה של ההנהגה הפוליטית כל כך רחוקה מהדרך שמשמשת מחקרים מדעיים, שכבר קשה לדבר על "אופן קבלת ההחלטות" שלהם בלי גיחוך נלווה.

המדע הוא התשתית של הקיום האנושי כפי שאנחנו מכירים אותו, והאנשים שחיים אותו ומקדמים אותו – מהפילוסופים והמתמטיקאים, דרך חוקרי התרבות, האמנות והחברה, אנשי מדעי החיים והטבע, וכלה בעוסקים במדע "שימושי" כגון הנדסה – הם אלה שבזכותם נוכל להוריד את הרעיונות המעורפלים של הרוחניקים אל קרקע המציאות, הם אלה שיציבו את האלטרנטיבות לכשלים ולעוולות שמצביעה עליהם קבוצת חושפי האמת, ונגדם נלחמות קבוצות האקטיביסטים הקלאסיים והפועלים מתוך המערכת.

אדמה: אנשי המעשה

נראה שקבוצה זו היא הרחוקה ביותר מהגדרת ה"אקטיביסטים" המקובלת. אבל את השביל אל המקום שאליו אנחנו רוצים להגיע יסללו אנשי המעשה של ימינו – מהנדסים, מתכנתים, יזמים, טכנאים ואחרים. לכאורה מוזר להכליל אותם בהגדרת האקטיביסטים, הם עובדים במשרות מכניסות ועיקר דאגתם מופנית למשפחתם ולעתיד הקרוב, אבל ההתעוררות העולמית שמדבר עליה פול הוקין לא פוסחת גם עליהם.

אנשי המעשה של תחילת המאה העשרים ואחת מודעים ליכולותיה האמיתיות של הטכנולוגיה הקיימת – בשונה מהבורות המחפירה בתחום של מנהיגי המערכת הפוליטית והכלכלית. בזכות הידע והניסיון של אנשים אלה נוכל לממש במציאות את הפתרונות המעשיים שיביאו לשינוי התנהלות האנושית הנוכחית, המנצלת בטיפשות את משאבי הכדור כדי להמשיך ולעודד את הצמיחה הכלכלית.

ברחבי העולם כבר מתגבשות קבוצות רבות של מהנדסים, מתכנתים ועוד, שפועלות מתוך מודעות לדחיפוּת המצב. הם הבינו שאי אפשר עוד לחכות עד ש"כוחות השוק", התאגידים או הממשלות  יפעלו מעצמם ויתחילו לפתח ולהקים מערכות לייצור אנרגיה ממקורות מתחדשים, והם מתאגדים בצורות שונות, כגון חברות סטארט-אפ קטנות שמתקשות להשיג מימון כי אין "מודל עסקי" להצלת האנושות מעצמה; קואופרטיבים דוגמת "הקואופרטיב לאנרגיות מתחדשות" כאן בארץ; וכל מיני "יוזמות גראז'" פרטיות.

בקבוצה זו אפשר להכליל גם את תנועת ה"קוד הפתוח", אותם אנשי תוכנה ומחשבים שהבינו שמידע חייב להיות חופשי ונגיש, ושאין להגביל אותו ולסגור אותו מאחורי חומות פטנטים משיקולי רווח כספי.

רובם פועלים מתוך המערכת, מקווים גם להרוויח כמה שקלים מפעילותם זאת, אבל זו לא תאוות הבצע שמניעה אותם – בשונה מחברות "ירוקות" רבות שמצליחות להפעיל מניפולציות על התקשורת ועל הציבור ולגרום להם להסיט את המבט מהמשמעות האמיתית של ה"מוצרים" שלהם – אלא מתוך רצון אמיתי להביא לתיקון עולם.

***

הרשימה שלעיל אולי חסרה וקצת מפוזרת, אבל כשאני סוקר את הקהילות/קבוצות/התארגנויות שהזכרתי כאן, אני מרגיש שאני מביט באינספור ביטויים של אותה תנועת התעוררות אדירה שהבחין בה הוקין – מיליוני בני אדם ברחבי העולם המתקוממים כנגד הטיפשות ותאוות הבצע, וכל שנדרש הוא להביא את כל אותם גורמים להכיר שהם פועלים במסגרת של תנועה כלל-עולמית כדי להביא לשינוי אמיתי בעולם.

התנועה הזו היא רשת אדירה של מוקדים שהתקבצו בהם בני אדם שהבינו כי "כדור הארץ הוא אורגניזם חי, ויצור שחי במלחמה עם עצמו, נידון למוות", כפי שאמר האסטרונום קרל סייגן, ומתוך ההבנה הזו הם מסוגלים לפעול להקמת מערכת כלכלית-חברתית בת קיימא, שתכיר במקומם של בני האדם כמחויבים לטבע, לסביבה ולכדור – ולא ככאלה שנועדו לשלוט בו, ושבה בני האדם יבינו שפעולה למען הכלל היא המעשה האגואיסטי האמיתי, ואילו פעולה למען השגת רווח אישי על חשבון בני אדם אחרים פוגעת בסופו של דבר בכולנו.

הערה ועדכון (15/01/2011): בעבר התנוססה בראש הפוסט הזה הבטחה לסדרת פוסטים שתתאר כיצד ייראו החיים ב"כלכלה מבוססת משאבים". מכיוון שהדבר היחיד שקבוע הוא השינוי, ומכיוון שאופן ההסתכלות שלי על הרעיון השתנה במהלך החודשים האחרונים, לא קיימתי את ההבטחה הזאת. על כך אני מתנצל.

תגים: אקטיביזם, דמיינו, המתודה המדעית, העידן החדש, פול הוקין

This entry was posted on 01/08/2010 at 17:54 and is filed under כללי. אפשר לעקוב אחר התגובות לרשומה הזו באמצעות פיד RSS לתגובות. אפשר לכתוב כאן תגובה, או לכתוב בבלוג שלך רשומה כתגובה ולשלוח טראקבאק.