ביום שישי האחרון הרשיתי לעצמי לקחת הפסקה מהמחאה התל אביבית שמילאה את זמני בחודשיים האחרונים. בין תכנון הגינה הקהילתית בחצר הבניין הנטוש ברחוב דב הוז להמשך ניקיון המאהל בשדרות רוטשילד (לא זכיתי להשתתף בסבב הניקיון האחרון, אבל הייתי שותף לצוות המנקים החלוץ שהתחיל בעבודה כבר בשבוע שעבר), ואולי כניסיון להרגיע את סערת הרוחות שהתעוררה בי בעקבות ההפגנה מול העירייה (שאותה הספקתי לעזוב כמה רגעים לפני שכמה חברים טובים נעצרו בברוטליות על ידי המשטרה), נסעתי לחווה האקולוגית "חווה ואדם" שליד מודיעין, להשתתף במפגש החלפת זרעים של רשת זרעי דרור.
רשת זרעי דרור היא קבוצה של חקלאים, פעילים בגינות קהילתיות ושאר גננים חובבים שנפגשים כבר שנים (התיעוד הכי מוקדם שמצאתי ברשת למפגשים האלה הוא מסתיו 2005), פעמיים בשנה, במטרה לשמר את מה שהם מכנים "זני מורשת". בשונה מהגידולים המשמשים בחקלאות התעשייתית, זני מורשת אינם מוגנים בפטנטים, אלא נשענים על מסורת ארוכת שנים של חקלאים מהעולם ומהארץ, פלסטינאים וישראלים. הבדל מהותי נוסף בין הזרעים של זני המורשת ובין אלה שמוכרות ענקית הזרעים מונסנטו ונציגתה בישראל, חברת הזרע ג'נטיקס, הוא שזני מורשת אינם עקרים או חסרי תועלת, כמו אלה של מונסנטו והזרע, שהמודל העסקי שלהן בנוי על אספקת מוצרים חד-פעמיים כדי לחייב את החקלאים לחזור ולקנות מהן זרעים בכל עונה.
במרכז החווה, תחת סככה גדולה, פוזרו שולחנות קטנים, שעליהם פרסו החקלאים צנצנות ושקיות ובהן הזרעים שהביאו איתם. למרות שמו של המפגש – "החלפת זרעי דרור", לא היה מסחר בַּזרעים – לא בכסף ולא בברטרים – אלא חלוקה חופשית לכל מי שביקש. החקלאים שמחו לספר על כל זרע וזרע, תיארו את הדרך הטובה ביותר לגדל אותו ושיבחו את התכונות שלו, לא כמו סוחרים שמשבחים את מרכולתם, אלא כמו הורים גאים המספרים על ההצלחות של ילדיהם.
הסתובבתי בין השולחנות, הקשבתי לחקלאים, אספתי מעט זרעים שחשבתי שאולי יש סיכוי שאנסה לגדל (למרות שהצלחותיי בתחום החקלאות הזעירה מסתכמים בינתיים בכמה עציצי בזיליקום ובנענע שנלחמת על קיומה), ונזכרתי באחת הסיסמאות הפופולריות שכיכבו במאהלים ובהפגנות האחרונות – "השוק חופשי. ואתה?". פתאום הסיסמה הזאת איבדה את המשמעות האירונית שלה – במפגש החלפת הזרעים בחווה ואדם היה שוק חופשי אמיתי ("free" as in "free speech" and as in "free beer"), וכך היה גם כל מי שהשתתף בו.
השיטה הכלכלית הנהוגה כיום היא משחק סכום אפס. המחשבה העומדת בבסיסה היא שכל תועלת שמפיק אדם אחד באה על חשבון אדם אחר. זוהי שיטה שנועדה להתמודד עם מציאות של מחסור, והיא עומדת במשימה זו במידה לא מבוטלת. אבל כאשר המחסור הופך נמנע (כמו כשקורה כאשר הנכס הוא מידע, ולא משהו פיזי), מתברר שהשיטה הזאת גם תלויה במציאות של מחסור, ואין לה זכות קיום בלעדיו. כדי להמשיך את קיום המערכת, האנשים שמרוויחים ממנה יוצרים במכוון מחסור מלאכותי ובכך חונקים את השפע ומונעים את האפשרות להפיץ אותו – רושמים פטנטים, יוצאים למאבקים משפטיים על זכויות יוצרים, ומקצרים את תוחלת החיים של המוצרים שלהם. בתחום גידולי המזון, המחסור היזום בולט במיוחד, ועצם האפשרות לרשום פטנט על זרע ולהנדס אותו גנטית כך שתוצריו יהיו עקרים או שהוא יהיה תלוי בכימיקלים אחרים שמוכרת אותה החברה מעידה על גודל האבסורד.
החקלאים שהשתתפו במפגש החלפת הזרעים אינם משתתפים במשחק המעוות הזה. הם יודעים שככל שיותר אנשים ייקחו מהם זרעים, כך השפע יגדל, ובמפגש הבא גם הם ייהנו ממנו. זו התודעה שעליה מבוססת גם האינטרנט – ההבנה שכאשר מדובר במידע אנחנו יוצאים מתחום משחק סכום אפס (והרי בסופו של דבר, גם זרעים, כמו שיטות אחסון דיגיטליות, הם דרך להעברת מידע – במקום ביטים ובייטים שרשראות של DNA, ובמקום אמצעים אלקטרוניים אמצעים ביולוגיים). כאשר מידע עובר, מעביר המידע אינו מוותר על הנכס שלו כדי שגם המקבל ייהנה ממנו, וככל שיותר בני אדם ייהנו מהקיים כך השפע ילך ויגדל לטובת כולם.
היום כבר כולם כבר רואים איך כלכלת המחסור קורסת אל תוך עצמה. בחודשים האחרונים יותר ויותר בני אדם מכל העולם חשפו את השקרים שעומדים בבסיסה, וגילו שהשיטה הזאת אינה משרתת אותנו, בני האדם, אלא אנחנו נועדנו לשרת אותה (ואת קומץ האנשים שהתמקמו בראשה). ההבנה הזו היא שהוציאה אותנו בחודשים האחרונים לרחובות – וב"אותנו" אני כולל את תושבי ספרד, יוון, צ'ילה, הודו, מצרים, סוריה ועוד ועוד – ואת הגלגל הזה כבר לא יחזירו לאחור.
אבל היציאה לרחובות אינה מספיקה. היא חשובה, היא נדרשת, בלעדיה לא ייתכן כאן שינוי, אבל אין בה די. ביציאה לרחובות אנחנו קוראים לשינוי השיטה, אבל בלי להבין את שורשיה הרקובים של השיטה, כל שינוי יהיה שיפוץ קוסמטי בלבד והעברת הבעיה ממקום למקום, בלי לפתור אותה באמת.
כדי לשנות את השיטה צריך לעבור מכלכלת מחסור לכלכלת שפע, ממשחק סכום אפס שמחייב תחרות וניכור לכלכלת "זה נהנה וזה אינו חסר", שמעודדת שיתוף פעולה מתוך היכרות, אמון והערכה הדדית. השינוי הזה כבר קורה במישורים אחרים – בתנועת הקוד הפתוח, בתרבות השיתוף ברשת, ביצירתיות המתפרצת שהמחאה הזאת עוררה בגל נהדר – וביום שישי שמחתי למצוא עוד מקום שאימץ את כלכלת השפע ודחה את המערכת הישנה.
***
בשבוע שעבר התראיינה דפני ליף לתוכנית של לונדון וקירשנבאום. כשקירשנבאום התעקש לשאול אותה "איך אפשר לתעל את השינוי בשיח לפעולה מעשית", דפני סירבה לענות לו מעולם המושגים שלו – הקמת מפלגה, כינוס ועדה, חקיקה או כל הצעת פתרון אחרת שמניחה את המערכת הנוכחית כנתון – אלא סיפרה כיצד השינוי שנוצר ב"שיח" משפיע אפילו על תחום המקצוע שלה: פתאום יוצרי סרטים מפיקים קליפים וסרטים קצרים בלי לחכות שמישהו ייתן להם תקציב או יספק פלטפורמה, אלא מצלמים, עורכים ומפיצים באמצעות הכלים הזמינים להם.
דפני ליף אינה "מנהיגת המאבק" כמו שהתקשורת המסחרית מכנה אותה, אבל ככל שאני מקשיב לה יותר אני רואה שהיא בהחלט מבינה את המהות של המחאה הזאת, וגם אם עדיין לא שמעתי אותה מקשרת את המחאה הישראלית לתמונה הגלובלית ולא ראיתי אותה מצביעה על דרכי הפתרונות שההבנה הזאת מחייבת אותנו לצעוד בהן, היא בהחלט בכיוון. כי הפתרון הוא לא בהפלת הממשלה, בשינוי שיטת הממשל או בתכנון אחר של תקציב המדינה. הפתרון הוא ביצירת כלכלת שפע אמיתית, כמו זו שנערכה ביום שישי האחרון תחת הסככה בחווה ואדם, כמו זו שמתנהלת על ידי מתכנתים, מוזיקאים, יוצרי סרטים וכותבים. רשתות כמו האינטרנט וכמו זרעי דרור מאפשרות לנו לייצר את כלכלת השפע הזו, כלכלה שבה האדם הוא החופשי ולא "השוק". בכלכלה כזו האדם באמת חופשי – חופשי ליצור, לפעול בעולם, לחבור לבני אדם אחרים ולאדמה עצמה. זה השינוי שנדרש, ואני מתמלא שמחה לראות שהוא כבר קורה.
ועוד בשורה משמחת: לאחר יותר משנה וחצי של מלחמה בטחנות הרוח של הבירוקרטיה הישראלית, הקואופרטיב לאנרגיות מתחדשות קיבל את אישור רשות ניירות ערך לגייס חברים חדשים. מפגש חגיגי של הקואופרטיב ייערך, על פי התכנון, לקראת סוף ספטמבר. לאור ההתפתחות המבטיחה הזאת, אני מציע לעידן לנדו, שמחפש מודל עסקי למיזם להקמת כלי תקשורת עצמאי, לבחון את מודל הקואופרטיב היזמי החדש. אני הייתי שמח אם מיזם התקשורת הזה יפעל על פי עקרונות כלכלת שפע אמיתית – כלומר, שהפעילות כולה תתבצע בהתנדבות – אבל אני מבין שכל עוד המערכת הכלכלית הנוכחית ממשיכה לפרפר, מודל כזה לא יאריך ימים. לכן אני חושב שכדאי לבחון את מודל הקואופרטיב למיזם הזה. עידן, אם אתה קורא טראקבקים, אשמח לשמוע את תגובתך לרעיון.
פוסטים קשורים:
תודעת מחסור בעידן שפע, או: איך עושים כסף מאומללות
חומת הפטנטים: כך חונקים את היצירה
שכר הדירה הוא רק תירוץ (או לפחות כך צריך להיות)
12/09/2011 בשעה 11:39 |
תודה על הרשומה. אני לא מסכים אם כל מה שאמרת אבל שוב תודה על המחשבות החדשות.
12/09/2011 בשעה 11:40 |
זה נכון אבל מדובר בשינוי שיטה. אם השיטה מקדמת את קרוביה ומפעילה הגבלות ורגולציות ולא נותנת לך לשתול גינה, אתה נתון לחסדיה, ואם העיריות או תאגידים או אנשים פרטיים יטענו לכך שהקרקע שלהם,הבעיה היא בהחלט בשיטה.
12/09/2011 בשעה 11:59 |
פוסט מקסים
נכון ,מעורר תקווה ונותן כיוון להמשך…
12/09/2011 בשעה 19:48 |
אם תוכל ליידע אותנו מראש באירועים כמו השוק החופשי שנוכל להגיע אני אשמח…
12/09/2011 בשעה 20:12 |
אתה מוזמן לעקוב אחרי הבלוג בפייסבוק – http://www.facebook.com/pages/%D7%AA%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%9F-%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%9D/122911624393010. אעדכן שם.
12/09/2011 בשעה 20:51 |
לגבי הצמחים:
בארץ אסור להנדס גנטית צמחים למאכל (ולכן באוניברסיטאות עדיין משתמשים בהכלאה. טפפפ.) ורוב הצמחים המגודלים בארץ (וגם בעלי החיים) הם תוצר של הכלאות. הנדסה גנטית, בסופו של דבר לא שונה מהותית מהכלאה פרט לזמן עבודה והעובדה שבהנדסה גנטית אתה תמיד יודע מה הכנסת. בהכלאה – לא ממש.
העניין עם יצרני הזרעים הוא כזה: הם משתמשים בזרעים שהוכלאו משני זנים "טהורים" מבחינת תכונות (זה אומר שאם מכליאים אותם בעצמם, הצמחים יצאו עם תכונות דומות. הומוזיגוטים, אם תרצה), ככה שיוצא צמח משופר מבחינת תכונות משני הכיוונים. הבעיה מתחילה בדור הבא (הטרוזיגוטי), כאשר הצמחים שגדלו מהזרעים שלא קנינו אלא שגידלנו, שיש לרבים מהם תכונות שונות, ולפעמים אפילו תכונות לא רצויות שצצות ומופיעות בדור הזה.
זה ממש פויה מצידם.
אוסיף שזה ככה גם באומנות בהרבה אתרי אינטרנט, אפשר להסתכל בחינם וללמוד בחינם.
12/09/2011 בשעה 21:11 |
תודה על הדיוק. בשורה התחתונה זה לא משנה את המסקנה שיצרניות הזרעים מרוויחות מהמגבלה על גידול דורות נוספים של יבולים, ואין להן אינטרס לשנות את זה. רשת זרעי דרור (וחקלאות אורגנית באופן כללי) ממלאת את החלל הזה.
אני ממליץ לך לקרוא גם את הפוסט שכתב טל גוטמן בנושא – http://www.eilam.org/?p=897, יכול להיות שהוא נכון לחקלאות האמריקאית ופחות מדויק למצב בארץ, אבל התיאור הזה עדיין רלוונטי להבנת הדרך שבה מונסנטו פועלת.
13/09/2011 בשעה 15:33 |
הוא ממלא אותו עבור יצרנים קטנים – לא עבור חקלאים בקנה מידה גדול, שבגלל שיטות החקלאות הנהוגות כיום זקוקים להרבה צמחים דומים זה לזה בתכונות. למעשה, אם החקלאים לא היו מרוויחים משהו מהשיטה הבעייתית של החקלאות, הם לא היו משתמשים בה. אלא שכמובן, החברות מנצלות את התלות של החקלאים, ויש לנו גלגל מסתובב. אכן, פויה מצידם.
קראתי אותו עוד קודם. הוא מעניין, אבל לא מחדש הרבה.
הבעיה האמיתית עם הנדסה גנטית בצמחים לפעמים היא שצריך לבדוק אותם כפי שבודקים תרופה מבחינת דרישות, ומבחינות רבות זה נותר יתרון לחברה – שכבר עשתה ובדקה, עוד אולי כאשר הקרטריונים לא היו כל כך נוקשים, ולחוקרים רבים אין כוח לחקור ולהוציא ולהאבק על זרעים חדשים.
12/09/2011 בשעה 23:40 |
לא רק הסברת היטב את קריסת כלכלת המחסור ויתרונות כלכלת השפע – אלא גם נתת המחשה מרהיבה מהחיים האמיתיים. תודה שהיית ודיווחת.
14/09/2011 בשעה 18:30 |
אהרן, תודה על הפוסט. אני קורא אופטימיות מבין השורות ולוקח לי זרעים ממנה…
15/09/2011 בשעה 4:58 |
הי אהרון, אני שמח שלט טיבדת את היכולת לבלבל לאנשים את המוח עם מודלים נכונים למחצה.
"השיטה הכלכלית הנהוגה כיום היא משחק סכום אפס. המחשבה העומדת בבסיסה היא שכל תועלת שמפיק אדם אחד באה על חשבון אדם אחר. "
כלומר היום לא ייתכנו שיתופי פעולה מיטיבים עם כל הצדדים ?!?
"רושמים פטנטים, יוצאים למאבקים משפטיים על זכויות יוצרים, ומקצרים את תוחלת החיים של המוצרים שלהם."
שניים מתוך השלושה פה הם צעדים פוליטיים תלויי חקיקה, ולא מערכת כלכלית. תקן את החקיקה…
"היום כבר כולם כבר רואים איך כלכלת המחסור קורסת אל תוך עצמה. "
איך זה שה"כולם" שאתה מצטט הם חבורת המושחתים מגולדמן זאקס, שעשו אחלה סיבוב על חשבון האזרח האמריקאי במשבר האחרון???
אנחנו נועדנו לשרת אותה (ואת קומץ האנשים שהתמקמו בראשה).
זה לא הפוך? קומץ שבראש זוכה בעולם גולם, ושיטה היא פשוט הכי נוחה לו.
"כדי לשנות את השיטה צריך לעבור מכלכלת מחסור לכלכלת שפע, ממשחק סכום אפס שמחייב תחרות וניכור לכלכלת "זה נהנה וזה אינו חסר", שמעודדת שיתוף פעולה מתוך היכרות, אמון והערכה הדדית. השינוי הזה כבר קורה במישורים אחרים – בתנועת הקוד הפתוח, בתרבות השיתוף ברשת, ביצירתיות המתפרצת שהמחאה הזאת עוררה בגל נהדר – וביום שישי שמחתי למצוא עוד מקום שאימץ את כלכלת השפע ודחה את המערכת הישנה."
אהרון, אתה אומר שאחרי שתצליח לגדל את הזרעים, אני אוכל לקבל את הפירות בחינם?
15/09/2011 בשעה 10:39 |
1. אמנם אין שום חוק שאוסר על שיתוף פעולה, אבל להזכירך, הערך העליון של כלכלת השוק החופשי, לצד "זכות הקניין", הוא "תחרות". וזה הולך ומחלחל לשאר מרכיבים של החברה – זה לא במקרה שהז'אנר הטלוויזיוני המצליח ביותר בשנים האחרונות הוא הריאליטי. כלכלת השוק החופשי מעודדת בני אדם לחשוב רק על עצמם ("האגואיזם הנאור" של איין ראנד זו דוגמה קיצונית לכך), ויוצרת מציאות של ניכור – בין אדם לאדם, בין אדם לאדמה. הכלכלה החדשה שמתחילה להתהוות מול עינינו שמה במרכז את שיתוף הפעולה, ומחברת בין בני אדם ובינם לבין האדמה.
2. בתור ליברטריאן, אתה עושה חלוקה גסה, כמעט שרירותית, בין כל מה שבא מהמדינה (כגון "חקיקה") ובין מה ששייך למערכת הכלכלית. אני לא עושה את החלוקה הזו. מבחינתי מדובר בשני איברים של אותה מערכת.
3. הלינק לציטוטים של בכירי גולדמן זאקס אקראי לגמרי. הייתי יכול להביא אלפי לינקים אחרים של ציטוטים ממקורות מפתיעים מאוד של יותר ויותר אנשים מתוך המערכת שמבינים שהיא בדרך לקריסה.
4. אם היבול יהיה גדול מספיק, אשמח לתת לך פירות בחינם. אבל גם אם לא, ולא יהיו מספיק פירות לשנינו, אני מבטיח לתת לך בחינם את הזרעים של הפירות האלה.
18/09/2011 בשעה 22:08 |
http://armchairpraxeologist.blogspot.com/2011/08/blog-post.html
18/09/2011 בשעה 22:20 |
1.שיתוף פעולה קודם לתחרות. חברה אנשוית כולה היא שיתוף פעולה בין בני אדם. רק אחרי ששיתוף פעולה זה קיים, אפשרית התחרות. בדיוק כמו בשביל תחרות ספורט צריך הסכמתכל הצדדים על כללי המשחק. אם מישהו יכניס אקדח לתחרות, ויגיע למקום ראשון בעזרת חיסול שאר משתתפים, זה לא יקרא סופרט.
2. ובכך אתה בעצמיך יוצר בלבול בין חברה וחוקיה למדינה וחוקיה. הם לא אותו דבר.
4.וגם זה חלק מהתאוריה הכלכלית – תועלת שולית פוחתת.
30/09/2011 בשעה 6:52 |
אכן שיתוף פעולה קודם לתחרות…
עם זאת ישנה תחרות על שפע, וישנה תחרות על רווח. אלו שתי תחרויות שונות שמביאות תוצאה שונה.
כאשר התחרות של שפע היא תחרות אישית וחברתית. התחרות על רווח היא תחרות אישית בלבד שמביאה לקידום עצמי מנוכר.
15/09/2011 בשעה 15:06 |
תודה על המאמר. רציתי להוסיף ולציין את ההיבט הנפשי –
שעל מנת לקיים כלכלת שפע – אין זה מספיק רק לתקן את "המנגנונים", ולמחוק את שיקול "ההשרדות".
צריך גם לייצר או להדגיש תכנים בחיים. לעבור מקניין פיזי לקניין רוחני – ולא במובן הכלכלי של המילה.
-
יש להעביר את הדגש מהישגים חומריים – לתחומי המימוש עצמי.
יש לאתגר את עצמנו ואת הדורות הבאים – לפתח את עצמנו – לפתח את הכישורים והכשרונות שלנו.
משאת נפשנו צריכה להפוך מצבירת הון ורכוש – להתעצמות אישית.
כבר היום יש מגמות כאלה, חלקן רוחניות, חלקן ספורטיביות, חלקן אינטלקטואליות, חלקן אמנותיות, חלקן מקצועיות ועוד
יש לראות בחיים כמסע לפתיחת אופקים, להתרחבות הלב, לרוויה מהמעיין הריגשי, לשמחת המשחק, לקסם הנגינה, ועוד ועוד.
בחזוני אני רואה "כלכלה" – שהיא כלכלה של אנשים שמלמדים ולומדים, משתפים ומשתתפים, בכל מיני תחומים מרתקים – והם עסוקים מדי מכדי לצבור עוד ועוד חומר וכוח… לשווא…
אם העולם כל כך יפה ועשיר בחוויות ובפלאים – אז מדוע שנעסוק בדברים אחרים?
15/09/2011 בשעה 22:46 |
בתור מי עוסק בתחום – אני יכול בהחלט להסכים שקוד פתוח זה בהחלט דבר נפלא. אני גם יכול להעיד כי כמעט כל מי שתורם לפרוייקטי קוד פתוח, מתפרנס מכתיבת קוד קנייני "מלוכלך" מוגן פטנטים ושאר חוקי קניין "דמיוניים".
נכון, יש יחידי סגולה שייתרו מוצר פתוח, ומתפרנסים מהטמעתו / התאמתו אישית ללקוחות שאין להם את הזמן/ידע לעשות זאת בעצמם – אך מדובר במיעוט, ולא בפתרון שניתן ליישם לכל סוג של תוכנה.
מדיניות של "בואו נתחלק בכל דבר שניתן לשכפל בחינם" תפגע קשות במוטיבציה ליצור מוצרים שניתן לשכפל, ובמיוחד תפגע ביכולת לחדש בתחומים כאלו.
ניסיון העבר מראה, שברגע שכולם "מתחלקים שווה בשווה" בפרי עמלך – המוטיבציה לייצר פוחתת בצורה דראסטית (כחכוך, כחכוך ברית המועצות…).
אז כן – שוק הזרעים, קוד פתוח ושאר מוצרים חופשיים הן יוזמות נהדרות, אך מכאן, ועד לטענה שניתן לבסס את הכלכלה על איזו גרסא עמומה של קומוניזם אוטופי – המרחק גדול והתהום עמוקה…
16/09/2011 בשעה 0:43 |
אשאיר את המענה לשאלת המוטיבציה לדניאל פינק:
16/09/2011 בשעה 0:47 |
ואנא, תראה לי איפה הצעתי "להתחלק שווה בשווה" בפרי עמלך. זו ממש לא הכוונה שלי.
18/09/2011 בשעה 12:31 |
אם כך, לא ברור לי מה אתה מנסה לומר בפוסט הזה.
אם אתה מנסה לומר שתנועות "פתוחות" שאנשים משתתפים בהם בזמנם החופשי, ותורמים להן מכספם הפנוי "זה יופי". אז אני אהנהן בהסכמה ואמשיך בדרכי.
אם אתה מנסה לומר שהתנועות הפתוחות הללו צריכות להיות ה*בסיס* לאיזו כלכלה חדשה (שזה, להבנתי, מה שניסית להגיד) – אז כנראה שלא הקשבת בכלל לדניאל.
מה שהוא אומר (ואני מסכים עם כל מילה) הוא שבהינתן בסיס כלכלי טוב מספיק ע"מ שהעובד לא ידאג לפרנסתו – חופש פעולה מעודד יצירתיות הרבה יותר מאשר פרסים ותגמולים על ביצועים.
אז אלא אם יש לך הצעה טובה מאד לגבי מקור הבסיס הכלכלי הזה – אני לא רואה איך אתה מציע לייצר כאן כלכלה חדשה.
18/09/2011 בשעה 16:53 |
כמו שאני רואה את זה, את כל המשרות הקיימות היום אפשר לחלק לשלושה חלקים: כאלה שנוכל להסתדר בלעדיהן (ברוקרים, סוכני ביטוח, אנשי שיווק פרסום ומכירות וכד'), כאלה שאפשר לבצע באמצעות כלים אוטומטיים (כמעט כל פועלי הייצור, הניקיון וכד'), וכאלה שיש מי שיבצע אותם בהתנדבות ובשמחה (אמנות ובידור, כתיבה ופובלציסטיקה, כתיבת קוד ועוד ועוד ועוד).
כיום, ראשי המערכת הכלכלית והפוליטית מנסים, ללא הועיל, לייצר עוד ועוד מקומות עבודה מיותרים. לא לייצר עוד מזון (שהרי בין כה, בין 30 ל-40 אחוז מהמזון שמיוצר במערב מושלך ישירות לזבל), או לשפר את איכות החיים שלנו (שהגיעה לשיאים של נוחות שלא משתווה לאף תקופה אחרת בהיסטוריה). אלא לייצר מקומות עבודה כדי שהמערכת תוכל להמשיך ולתפקד כפי שהיא.
נסה לדמיין לעצמך שיטה כלכלית שאינה נועדה לייצר מקומות תעסוקה, אלא כזו שנועדה לשפר את החיים של בני אדם. דמיין לעצמך שיטה כלכלית שנועדה לייצר שפע, ולא רק לשמר את עצמה. זו הכלכלה החדשה שאני מדבר עליה.
אני מסכים איתך שבקנה מידה עולמי, אנחנו עוד רחוקים משיטה כזו. אבל במקביל לקריסתה של המערכת הכלכלית הנוכחית, אני רוצה להצביע על ניצנים של שיטה אחרת, טובה יותר, הוגנת יותר, יציבה יותר, מקיימת יותר. אלה רק ניצנים, נכון, זוהי רק ההתחלה, אמת. אבל צריך להתחיל איפשהו, לא?
18/09/2011 בשעה 20:34 |
אני לא אתפלפל איתך לגבי המשרות ש"ניתן להסתדר בלעדיהן" למרות שגם על הקביעה הזו יש לי השגות.
לגבי הקביעה השניה: שם אתה טועה בענק – הטכנולוגיה הרובוטית רחוקה עשרות, אם לא מאות שנים מהנקודה שאתה מתאר. חזית הטכנולוגיה כיום היא דברים כמו רובוט שיודע ללכת בלי ליפול (כמעט), רובוט שיודע להחזיק דברים ביד, רובוט שמנגן בכינור (ולא עושה שום דבר מלבד זאת) וכו' וכו'…
ואפילו כשנגיע למצב בו רובוטים יכולים לעשות הרבה יותר – עדיין נזדקק לטכנאים שיטפלו ברובוטים הללו – ומי רוצה להיות איש השירות של רובוט ניקוי הביובים? או זה ששולף את פגר התרנגולת התקוע מתוך רובוט הכנת השניצלים?
אני מנסה לדמיין את השיטה שאתה מתאר, ולא מצליח, אם השיטה נועדה לייצר שפע, כיצד הוא יחולק? מי יהיה אחראי לייצור אותו שפע? אני מחפש ומחפש, ובכל פעם מוצא עצמי גולש אל מחשכי הסוציאלים – שיטה שהוכיחה עצמה שוב ושוב כגרועה באופן מזעזע.
ובכלל, אל תמהר להספיד את הכלכלה העולמית – אני בטוח שכותרות העיתונים בתקופת "השפל הגדול" בארה"ב היו עוד יותר מזעזעות מהכותרות הסנציאציונליות של היום, אך הפלא ופלא – השוק התאושש והכלכלה פרחה שוב.
קפיטליזם היא לא שיטה מושלמת, ואחת מנקודות התורפה שלה היא שרוב השווקים מאופיינים בטלטלות מחזוריות. בינתיים, היא ללא ספק השיטה המוצלחת ביותר שמצאנו.
19/09/2011 בשעה 12:07 |
הסיבה לכך שאתה לא מצליח לחשוב על שיטה כלכלית אחרת, שאינה סוציאליזם או קפיטליזם, היא שאתה לא מכיר שיטה כלכלית שהיא אינה ריכוזית והיררכית – כמו כל השיטות הכלכליות שהתפתחו מאז תחילת המהפכה התעשייתית. המודל שאני מציע הוא רשת – קהילות קטנות, אוטרקיות עד כמה שניתן (ברור לי שאין אפשרות ל-100% עצמאות כלכלית, אבל זו השאיפה), שקשורות זו לזו אבל אינן תלויות זו בזו.
אם אתה רוצה ללמוד יותר על מודל כזה, אני ממליץ שתקרא את הספר "בולו'בולו" – http://www.ovzap.net/bolo/, או לפחות את סדרת המאמרים של אושי שוהם קראוס — http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4110951,00.html. זהו רק מודל אחד שיכול להוות בסיס לדיון, אבל הוא מאפשר להשתחרר מהמחשבה הדיכוטומית שאני נלחם בה, זו שמאפשרת רק מערכת סוציאליסטית או מערכת קפיטליסטית, שמקבלת את המערכת הנוכחית כחוק טבע ומתעלמת מכך שהיא קיימת בסך הכל שלושה או ארבעה דורות, שבריר של רגע בפרספקטיבה היסטורית.
24/09/2011 בשעה 0:16 |
אהרון,
אמנם הסתפקתי בינתיים בכתבה ולא בספר (שאגב, נשמע מרתק וללא ספק ייכנס לרשימת הקריאה) – אך אני חייב לומר שאיני מתרשם.
כל המגמה הזו של סגידה לפרימיטיביות, שהפכה אופנתית מאד לאחרונה, מטרידה אותי למדי. אותה מגמה גרמה לקרובת משפחה שלי לשאת את בתה הפעוטה בשק – תרגיל היישר מספרם של האינדיאנים שסבלו מתמותת תינוקות של 50%.
האוטופיזציה של חיים מהיד לפה והדמוניזציה של "מכונת העבודה" מוגזמים קשות. בזמנו – בני אדם לא בילו את הזמן בנופש ואמנות – הם בילו את הזמן בחרדה קיומית מתמדת. היום אנחנו אולי חשים כאילו עלינו להיות בחרדה קיומית, אך הצלחנו ליצור בחברה המודרנית חיץ אדיר בין אבדן יכולת התפקוד לבין המוות. ובסוף יום העבודה שלי – אני חוזר לבית בו החשש שאטרף, אקפא, ארצח, אנשך, אאנס או אשרף כמעט ולא קיים.
אז נכון, אנחנו עובדים יותר מהאדם הקדמון, אך אנחנו זוכים לרווחה רבה יותר, לאורך זמן רב הרבה יותר. ולטעמי, כך עדיף.
אני בהחלט מבין את הרחבת האופקים אליה אתה שואף, ואני ממשיך ומנסה לחשוב על דרך התנהלות כלכלית אחרת שתהייה שיפור לעומת השיטה הנוכחית. בינתיים – לא מצאתי, ועוד לא נתקלתי במישהו שמצא.
25/09/2011 בשעה 17:46 |
אם כך, אמליץ לך על עוד שני פריטים לרשימת הקריאה (והצפייה) שלך – הראשון הוא סדרת הספרים של דניאל קווין – ישמעאל, ישמעאל שלי וסיפורו של B, שבהם הוא מתמודד ישירות עם הטענות שהעלית כאן, והשני הוא ההרצאה הזו של ד"ר יובל הררי, מהאוני' העברית:
25/09/2011 בשעה 17:50 |
ועוד הבהרה חשובה: אני לא מחשיב את עצמי כ"פרימיטיבסט". אני מאמין גדול בטכנולוגיה, בעיקר בטכנולוגיות תקשורת כמו האינטרנט, ואני לא שואף לחזור לחיים של צייד-לקט. אין רע בנוחות כשלעצמה, כל עוד היא אינה באה על חשבון האנושיות שלנו.
מה שכן, אני חושב שהציווליזציה המודרנית הנוכחית אינה אפשרית עוד. המערכות הכלכליות והפוליטיות ההיררכיות לא ישרדו את העשור הקרוב, ואת החלופה להן אפשר למצוא בשיטות עתיקות שמבוססות על קהילה ועל קשרים אישיים.
30/09/2011 בשעה 23:15 |
בועז אם אתה מתכוון ב"מצא" בכלכלה שכבר קיימת, לא אין כזאת. כלכלת כסף היא הכלכלה היחידה בעולם כרגע.
עם זאת יש לדוגמא את הכלכלה מבוססת המשאבים שתנועת צייטגייסט מקדמת שכדאי לך לשמוע עליה קצת..
http://www.zeitgeist.org.il/
17/09/2011 בשעה 17:03 |
טיעוני המוטיבציה נהיו כבר ממש מגוחכים. אתה מראה לאנשים מודל שבו אנשים משתפים פעולה ולא מתקיים מסחר, ובכל זאת עדיין שואלים את השאלה האוטומטית הזו על המוטיבציה.
יישר כוח
30/09/2011 בשעה 5:38 |
מודל שת"פ מחייב ביזור עצמה, ביזור עצמה מחייב הקטנת ממשל, הקטנת ממשל מחייבת הקטנת אחריות, הקטנת אחריות מחייבת צמצום רווחה מטעם המדינה, צמצום רווחה מטעם המדינה מחייב תפיסת אחריות וחרות ולא תפיסת זכויות, תפיסת אחריות וחרות מחייבת להשאיר אדם ליישם רצונו במינימום רגולציה הנדרשת לניהול בסיסי, מינימום רגולציה היא למעשה וויתור על כוח, וויתור על כוח זו פעולה שמנוגדת לכל מוקד כוח, מוקד כוח שואף להכניס אנשים תחת כנפיו, אנשים מאמינים שהם מוסריים על ידי דאגה ל"אחר המדוכא" בחברה המערבית לכן השלטון יתיימר לדאוג לו, הדאגה לו תבוא מכספי המיסוי של כולם, כספי המיוסי יחייבו עבודה, עבודה תחייב אדם לחלק את רווחיו בין המס להונו הפרטי, הונו הפרטי יכריע למעשה את מידת חרות מהממשל, מידת חרותו מהממשל תגבר ככל שהונו יגדל = מוטיבציה….כשכלכלת 'שפע' תחזיק יותר מארבעה אנשים נדבר…
30/09/2011 בשעה 23:12 |
ביזור עצמה לא מחייב הקטנת ממשלה…
הממשלה יכולה להמשיך ליהיות הכלי המרכזי שמרכז מנטר ומדווח על כמות המשאבים, מביא סטנדרטים לייצור בר קיימא.
ומצד שני הממשלה יכולה גם ליצור מודל חלוקה רשתי כמו הזה שהובע לדוגמא במאמר כאן, שייתן לכל אדם את היכולת ליצור לפתח ולשתף.
01/10/2011 בשעה 13:01 |
זייטגייסט?
טוב, כאן הפסקתי להתייחס לנושא ברצינות :\
קרא קצת ביקורות על הסרט המהולל שהקפיץ את פופולריות התנועה – מדובר בשיעור מאלף בעשיית קולנוע, ובהעברת מסר (שהינו לאוו דווקא מבוסס עובדתית). לעומת זאת – השיעור הקלוקל בכלכלה שהם מנסים להעביר מסתכם לכדי נפיחה קולנית.
ההיגיון של "מוזר שמגדלי התאומים קרסו ישר למטה", "נמצאו חומרים מוזרים בהריסות" – מכאן נובע -> "מדובר בקונספירציה אדירה של הממשל!" (אם להשאיל לרגע מ"Loose Change") היא פשוט פשע לוגי, וזייטגייסט חוזרים על הפשע הזה שוב ושוב.
אני חושש שהתנועה הזו זקוקה לקיצוץ זריז בעזרת התער של אוקהם.
01/10/2011 בשעה 19:46 |
בועז ממליץ לך להתעמק קצת בדברים לפני שאתה קופץ מעל הפופיק. תנועת צייטגייסט פועלת ומתבססת רק על שתי הסרטים אדנדום ונעים קדימה שנמצאים באתר שלהם.
"צייטגייסט הסרט" אינו קשור לתנועה והוא אכן קונספירטיבי ומכיל הרבה עיוותי אמת.
לא היה ולא נברא שום כשל הגיוני במידע שמועבר על הכלכלה בסרטים השני והשלישי, ואשמח לשמוע על כשל כלשהו אם תמצא.
בקשר לסרט הראשון והתאומים… ידעת שאלפי מהנדסים, שירות הכבאים של ניו יורק ומומחי פיצוצים והריסות חתמו והסכימו שמגדלי התאומים נהרסו הריסה מבוקרת.
תתעדכן בעובדות.
16/10/2011 בשעה 11:58 |
[...] כמו שכתבו ואמרו לפניי, זהו מאבק בין דורות. בין דור ההורים שלנו, שאינו מסוגל לדמיין מבנה על שאינו היררכי, ומיוצג יפה מאוד בתקשורת המסחרית שמחפשת כל הזמן את ה"מנהיגים" של המחאה, ובין הדור החדש שמבין שאין לנו עוד צורך במנהיגים. הדור שקדם לנו מזלזל בטכנולוגיות החדשות, הוא מקבל את המודל הנוכחי שלפיו העולם עובד כדרך היחידה שבה הדברים יכולים לפעול, ומבחינתו הרצוי הוא המצוי. הדור שלנו כבר יודע שאפשר אחרת ושיש בידינו כלים לבסס כלכלה הוגנת יותר, שוויונית יותר, צודקת יותר ויציבה יותר, כלכלת רשת של שיתוף וחיבורים, של אפשרות ביטוי לכל קול, של שפע שבסיסו "זה נהנה וזה אינו חסר". [...]
29/10/2011 בשעה 14:51 |
[...] ובפרסום; קואופרטיבים יזמיים וצרכניים, שווקים חופשיים באמת, פיתוחים בקוד פתוח – כל אלה ועוד אינספור יוזמות [...]
04/12/2011 בשעה 9:24 |
[...] במקביל לתהליך הצטמצמות מגוון המודלים הכלכליים והמעבר למונו-כלכלה, במהלך ה-20 שנה האחרונות החל להיווצר מודל כלכלי חדש: בעקבות ההתפתחויות הטכנולוגיות, צצה לה פתאום שיטה כלכלית יעילה הרבה יותר מכלכלת כסף הנייר, גם אם נכון לעכשיו מוגבלת מאוד. המודל הזה מאפשר להעביר רק סוג אחד של משאב: מידע. בשונה משאר השיטות הכלכליות שהזכרתי כאן, המודל הזה אינו מבוסס על משחק סכום אפס. כאשר מדובר במידע הנותן אינו מוותר משלו כדי לתת למקבל. "זה נהנה וזה אינו חסר". זהו מודל של כלכלת שפע. אפשר לראות אותו מיושם בקוד הפתוח, בתרבות השיתוף ברשת וגם מחוץ למרחב הווירטואלי – במידע מילולי שמועבר במדיומים אחרים ובמידע ביולוגי שמועבר באמצעות רשתות חקלאים אורגניים. [...]