תיקון עולם

אחת ההאשמות שנשמעו במהלך הקיץ כנגד תנועת המחאה החברתית היתה שמדובר בתנועה "פוליטית". התגובה במאהלים היתה כמעט פבלובית – הכחשה נחרצת. אבל בעצם, המחאה החברתית היא התנועה הכי פוליטית שפעלה בישראל בעשורים האחרונים. הטענה שמדובר בתנועה פוליטית יכולה להיתפס כעלבון רק אם מקבלים את משמעות המילה "פוליטיקה" במובן הצר מאוד שבו היא משמשת כיום. אבל פוליטיקה היא לא רק עניין לחבורת גנרלים מזדקנים ויהירים. פוליטיקה היא הרבה מעבר לחלוקה למפלגות, לרכילות סביב הח"כים, השרים ושאר העסקנים, ואפילו מעבר לעימות ההיסטורי והמתמשך בין התפיסה ההומניסטית לתפיסה הלאומנית.

בבסיסו של המונח פוליטיקה, במשמעות הרחבה שלו, נמצאת ההבנה שאין הפרדה מוחלטת בין הפרט לחברה. מעשיו של הפרט משפיעים על החברה – והוא מושפע ממנה באותה המידה. המעשה הפוליטי היא מעורבות של הפרט במתנהל במעגלים החברתיים שסובבים אותו, ושותפות בקבלת ההחלטות לגבי אופן חלוקת המשאבים, או לפחות ניסיון להשפיע עליהן.

מבין השיטות הפוליטיות שנוסו במהלך ההיסטוריה, דמוקרטיה היא אכן השיטה הכי פחות גרועה. הרעיון הדמוקרטי כשלעצמו הוא דבר נהדר: שיטת שלטון שבה מקבלי ההחלטות ואלה שמושפעים מאותן החלטות אלה אותם בני אדם. אבל במהלך העשורים האחרונים המוסדות הפוליטיים שנועדו להגשים את הרעיון הדמוקרטי הלכו והתרחקו ממנו, עד שהפכו את ה"דמוקרטיה" למילה חלולה, שאין שום קשר בין השימוש בה ובין המציאות.

בקיץ האחרון יצאנו למרוד במוסדות הפוליטיים האלה. המרד הזה החל בצעקה גדולה וקצת מבולבלת, שהורכבה מהמון קולות אבל המסר העיקרי שלה היה אחד – המערכת הפוליטית והכלכלית אינה פועלת לטובת האינטרס שלנו, אלא למען קבוצה קטנה מאוד של פוליטיקאים, טייקונים, עסקנים וכל מיני מקורבים.

עכשיו, הקיץ נגמר. הצעקה התפוגגה, אבל כל אותם קולות שהרכיבו אותה עדיין נשמעים. מתוך מאות האלפים שיצאו להפגין נשארו כמה אלפי פעילים, מפוזרים בכל הארץ, שלא חזרו לשגרת חייהם שלפני ה-14 ביולי 2011. גם אם התקשורת המסחרית מתעלמת ממנה – הפעילות נמשכת. הדבר הראשון שעולה לראש בהקשר הזה אלה ההפגנות, החרמות והמחאות. אבל התנועה שנולדה בקיץ האחרון פועלת בעוד מגוון דרכים שמכוונות לאותה המטרה – ליצור מערכת פוליטית אחרת, שתפעל למען האינטרסים של כולנו, ולא רק לטובת האחוז האחד שבשלטון.

הפעילות הזאת מתבצעת על פי שלוש אסטרטגיות. הראשונה מנסה לשנות את המערכת מבפנים, השנייה מנסה להשפיע עליה מבחוץ והשלישית מבקשת לבנות מערכת חדשה לגמרי. בפוסט הזה אנסה לבחון את היתרונות והחסרונות של כל אחת מהאסטרטגיות האלה.

לשנות את המערכת מבפנים

במסגרת האסטרטגיה הראשונה אני כולל את הניסיונות להקים מפלגות חדשות, להריץ מועמדים למפלגות קיימות או להתפקד אליהן. אני מעריך את הניסיונות האלה, לפחות את חלקם, אבל אני חושש שכולם צפויים לכישלון, והסיבה לכך היא שהמוסדות הפוליטיים הנוכחיים בנויים בצורה כזאת שהם אינם מסוגלים לעבור שינוי.

מהפריימריס, דרך קבלני הקולות ומרכזי המפלגות, עבור בהתנהלות בוועדות הכנסת ובמליאה ועד לשרים ולראש הממשלה – כמעט כל מי שפועל במוסדות האלה משקיע את רוב האנרגיה והזמן שלו בהישרדות ולא בהגנה על האינטרסים של אלה שאותם הוא אמור לייצג. זה לא שאין אנשים כנים וטובים בפוליטיקה הישנה, אבל האנשים האלה כמעט אף פעם לא מצליחים להגיע לעמדת השפעה. כדי להגיע לעמדת השפעה במפלגות, בכנסת או בממשלה אדם חייב לעשות כל כך הרבה פשרות מוסריות ואידאולוגיות, שהתוצאה הכמעט בלתי נמנעת היא החלפת האמצעי במטרה, ולרוב גם זניחת המטרה לגמרי.

מודל הדמוקרטיה הייצוגית בנוי כך שההחלטות החשובות מתקבלות בצורה ריכוזית, על ידי פוליטיקאים מקצועיים שמופעלים עליהם לחצים אדירים מכיוון לוביסטים מקצועיים לא פחות. אין בה מקום לשיתוף האוכלוסיה שמושפעת מאותן החלטות. כל כך הרבה רצון טוב וניסיונות כנים לשינוי נשטפים דרך המפלגות, הכנסת והממשלה שמפתיע אותי לראות שיש עדיין אנשים שמאמינים שאפשר להשפיע דרך המסלול הזה.

לשמחתי, זאת לא הדרך היחיד שבה אנחנו מנסים לשנות את המערכת הפוליטית. בשתי האסטרטגיות הבאות אני תולה תקוות הרבה יותר גדולות, ואני גם רוצה להאמין שהן יממשו את הפוטנציאל שלהן.

להשפיע מבחוץ

לפני כמה שנים חשף מיקי רוזנטל בסרט "שיטת השקשוקה" את אחד הסודות הגלויים של הפוליטיקה הישראלית: הגורם המשפיע ביותר על אופן קבלת ההחלטות הוא לא המפלגות, לא השרים ואפילו לא ראש הממשלה – אלא הלוביסטים. הסיבה לכך פשוטה: אם מספיק לשכנע את הנציג, למה להשקיע בכלל אנרגיה בשכנוע הציבור? ואכן, השיטה הזאת הוכיחה את עצמה גם אצל בעלי ההון, וגם אצל הדתיים (ו)הלאומנים.

אם השיטה הזאת עובדת היטב אצל קבוצות אינטרסים קטנות, אין סיבה שהיא לא תצליח גם עבור קבוצה שמבקשת לייצג את מעמד הביניים ובעצם את רוב הישראלים. לכאן נכנסת הפעילות של "המשמר החברתי", המקומי והארצי. קבוצה נחושה של פעילים ומעגל רחב של מתנדבים שמגיעים לוועדות הכנסת ולמליאה, עוקבים אחרי ההצבעות של הח"כים, לומדים את הנושאים שעולים שם לדיון ומדווחים באמצעות הרשת על מה שהתקשורת המסחרית לפעמים מתעלמת ממנו.

לי עצמי יצא להשתתף בפעילות של המשמר החברתי גם ברמה הארצית, בוועדת הכספים של הכנסת, וגם ברמה המקומית, בישיבת מועצת העיר תל אביב. בשלב זה עיקר התועלת של המשמר החברתי היא במישור התקשורתי, אבל אני מאמין שככל שהפעילות הזאת תימשך לאורך זמן ומעגל הפעילים בה יתרחב, כך פוטנציאל ההשפעה שלה על מקבלי ההחלטות יגדל.

זאת פעילות חיונית ברמת כיבוי השריפות, אבל עיקר ההשפעה שלה הוא ברמת התודעה. תמיד ידענו שהמערכת רקובה, אבל פעילי המשמר החברתי הופתעו לגלות את עומק הריקבון, ומיהרו לספר על זה הלאה. זה שלב חשוב מאוד בדרך להתפכחות, והוא נותן דחיפה גדולה לכיוון השינוי לטווח הארוך, שעליו אספר בפסקאות הבאות.

בונים מערכת חדשה

כשבונים בניין, לפני שמניחים את היסודות צריך לחפור, והרבה. וזה בדיוק מה שאלה שפועלים על פי האסטרטגיה השלישית עושים – חופרים: מעגלי דיונים, סמינרים, מפגשי הכנה, עבודה בצוותים, מצגות פאואר-פוינט וניסוח מסמכים, פרוטוקולים, נפנופי ידיים ותיבת מייל מפוצצת. המשמעות הסלנגית של השורש חפ"ר מקבלת פתאום משמעות חדשה.

וזה מעייף. גם אותי לפעמים. ואני יודע שיש לא מעט פעילים שלא מבינים בכלל בשביל מה לבזבז את הזמן עם כל הדיבורים האלה. אבל אני מאמין שהפעילות הזאת היא ביסוס היסודות לשיטה פוליטית אחרת. שיטה שבה השאיפה היא לקונצנזוס ולא לרוב, שיטה שפתוחה לכל מי שמוכן לקחת בה חלק ושיטה שאינה מבוססת על עסקנים מקצועיים – אלא על כל מי שמוכן לקחת אחריות.

ברחבי העולם עולות יוזמות מקבילות ששואבות השראה אחת מהשנייה וכולן חולקות מטרת משותפת: לגבש שיטה חדשה לקבלת החלטות. זה הצד המואר של הגלובליזציה. שפת סימנים שפותחה בסיאטל ב-1999, אומצה על ידי המפגינים בספרד ב-2010, הגיעה לשדרות רוטשילד בתל אביב ביולי 2011 וסחפה את ארצות הברית בחודשים שלאחר מכן. עכשיו השפה הזאת הולכת ומשתכללת, ומשמשת במנגנון שהוכיח שאפשר לקבל החלטות בצורה מושכלת תוך כדי שיתוף כמה שיותר אנשים.

בארץ אני רואה את הפעילות הזאת מתממשת באסיפה הארצית ובאסיפות המקומיות (אני יכול להעיד על המתרחש באסיפת תל אביב, אבל אני מניח שגם שאר האסיפות עוברות תהליכים דומים) ובניסיונות לבנות פלטפורמות אינטרנטיות לדיונים וקבלת החלטות, כמו איידמוס.

נכון לעכשיו, נראה שלהתארגנויות האלה אין שום כוח השפעה, וגם כלפיהן כבר מושמעת ביקורת. אבל צריך לזכור שהן פעילות בסך הכל כמה חודשים בודדים. בפגישות האלה מדברים על שיטות שטוחות, שקופות, הוגנות ומשתפות לקבלת החלטות. המודל שמוביל אותן הוא הרשת, שתפקידה להחליף את הפירמידות ששולטות בחיינו. וכמו שהאינטרנט היתה בתחילת שנות התשעים – פוטנציאל אדיר שרק מחכה להזדמנות המתאימה להתפרץ – כך גם השיטות הפוליטיות החדשות האלה הן רק בתחילת דרכן, ואני מאמין שההשפעה שלהן על המציאות שלנו עוד תפתיע.

***

אנחנו דור שהורגל לפאסיביות. ההסכם הלא כתוב בין המדינה לביננו היה – אתם תעבדו, תקנו, תצפו בטלוויזיה, תהיו ברגים צייתנים במכונה הכלכלית, ואנחנו נקבל את ההחלטות עבורכם. פעם בארבע שנים גם אתם רשאים להשתתף לרגע במשחק, לבחור בין "הבובה שמימין לבובה שמשמאל", אבל מעבר לזה ההשפעה נשארת בידיהם של אנשי המקצוע.

במציאות הפוליטית כזאת השחיתות והסיאוב אינם באג אלא פיצ'ר. כפי שהיטיב לתאר ש"י עגנון כבר לפני 40 שנה:

החכמים מושכים ידיה מהנהגת העולם מפני שהם יודעים שיש חכמים מהם ורוצים שיתנהג העולם על ידי חכמים גמורים. בתוך כך, קופצים הטיפשים והרשעים ובאים ונוטלים את העולם לידיהם ומנהגים את העולם כפי זדונם וכפי טיפשותם.

הדור שנולד במהלך השנים שבין פרסום הקטע הזה ועד עכשיו הולך ומגלה את הנזק שגורמים המוסדות הפוליטיים שמנהלים את חייו, הוא מתנער מהפאסיביות ומתחיל לפעול כדי לשנות את המציאות הזאת. אני שמח להיות חלק מהמהלך הזה, חלק מהדור הזה.

תגים: דמיינו, האסיפה הארצית, המשמר החברתי, למה לי פוליטיקה עכשיו, צדק חברתי

This entry was posted on 07/01/2012 at 12:57 and is filed under כללי. אפשר לעקוב אחר התגובות לרשומה הזו באמצעות פיד RSS לתגובות. אפשר לכתוב כאן תגובה, או לכתוב בבלוג שלך רשומה כתגובה ולשלוח טראקבאק.