בתגובה לפוסט האחרון, "גם אני, טקסט פוליטי", שלח לי חנוך מרמרי, מנכ"ל תנועת "ישראלים להצלת הדמוקרטיה" את הטקסט הבא:
המערכת הפוליטית היא שלד מבני, פלטפורמה ופניה, בכל מדינה, הם כפני תושביה.
הדמוקרטיה הייצוגית (הפרלמנטרית) היא הכלי היעיל ביותר, ששוכלל על פני מאות שנים ובתרבויות שונות, כדי לבטא ציבורים שונים ולתרגם רחשי לב לתכניות שקולות ומעשיות. ייתכן שאין בה ברק, כפי שאין הרבה ברק בשיטת "דיון-משבר-פשרה", אבל אין שיטה טובה ממנה. הדמוקרטיה הישירה היא אשליה, פנטזיה. דמוקרטיה ישירה היא בליל רצונות ורעיונות ללא המרכיב ההכרחי של עיבודם המושכל לתכניות פעולה. ובעצם ויתור על הצורך בהחלטות הנשענות על מידע מורכב, ידע וניסיון.
קצת מעייף להביא תמיד דוגמאות להצלחתן של קבוצות אינטרסים כהמחשה לכשלי השיטה. קבוצות אינטרסים תהיינה תמיד ויש דרכים להפעיל נגדן קבוצות אינטרסים אחרות. ראו נא, רק לשם השעשוע, את קבוצות האינטרסים בדמוקרטיה הישירה של משחקי הריאליטי. ואפילו במגרשי הפנטזיה רק מערכות נשלטות, מורכבות ומאוזנות, יכולות להתמודד עם רצון הציבור (הצופים) בהצלחה.
אחד מסימני הבגרות בתפיסת הציבור את המערכת הפוליטית שלו, היא בהיחלצות לפעולה ובהפעלת לחצים לגיטימיים מתוכה ומחוצה לה כדי לתקנה ולשפר את ביצועיה. גם במקרה שלנו שום רעיון פנטסטי לא יביא תיקון לכשלים, אלא רק יגדיל את הניכור בין הציבור למערכות השלטון בו.
תגובתי לדברים:
קודם כל, לא פסלתי שום היחלצות לפעולה והפעלת לחצים לגיטימיים על המערכת. כמו שכתבתי, אני עצמי שותף במשמר החברתי שזה בדיוק מה שהוא עושה – מפעיל לחץ על המערכת הפוליטית כדי לשפר את ביצועיה. מה שכן, אני לא מאמין שאפשר לתקן את המערכת.
הדמוקרטיה הייצוגית היתה השיטה הפוליטית היעילה ביותר במאה העשרים. בעשורים האחרונים, בעקבות התפתחויות בטכנולוגיות התקשורת, השיטה הזאת הופכת – בתהליך מתמשך שטרם הגיע לסופו – לבלתי רלוונטית. טכנולוגיות התקשורת שזמינות לנו היום – ובראשן האינטרנט – יכולות לספק לנו כלים שיהוו תשתית לקבלת החלטות שתשתף את כל האוכלוסייה, ולא רק חבורה מצומצמת של נציגים. אני יודע שזה נשמע כמו רעיון עתידני ומופרך, אבל כל רעיון חדשני נשמע כך בתחילת דרכו.
אבל טכנולוגיה אינה מספיקה כדי לעשות את השינוי. כדי לממש את החזון הזה נדרשת מהפכה תודעתית, שבה, כמו שכתבתי, דור שלם יתנער מתרבות הפאסיביות שאליו נולד, יתחיל לקחת אחריות על חייו וידרוש להיות שותף פעיל בתהליך קבלת ההחלטות. את התהליך הזה אנחנו מתחילים בהתארגנויות כמו האספה הארצית והאספות המקומיות, שמלוות בדיונים ובתקשורת אינטרנטית כל מיני פלטפורמות.
ובאשר לטענה שדמוקרטיה ישירה אינה מאפשרת להגיע להחלטות על בסיס מידע מורכב וידע מעמיק: טכנולוגיות התקשורת החדשות, מעבר ליכולת שהן מספקות כמעט לכולם להביע את דעתם, מנגישות גם המון מידע שעד כה היה זמין רק לקבוצה קטנה מאוד של בני אדם. כיום כל אחד יכול להגיע באמצעות האינטרנט לאינספור נתונים, מסמכים, פרוטוקלים, דיונים מוקלטים ומצולמים, וכך לבסס את ההחלטות שלו על מידע מורכב. הניסיון, כך אני מאמין, יבוא עם הזמן.
אין לי דרך להעריך כמה שנים יעברו עד שחזון כזה יוכל להתממש במציאות. הוא לא יוכל לקרות בלי מהפכה מקבילה בשיטה הכלכלית, ועוד יותר – באופן המחשבה שלנו. דעתי היא שבמקביל למאמצים שמושקעים בהפחתת הנזק של הפוליטיקה הנוכחית (ברמת כיבוי השריפות), צריך להתחיל לבסס כבר עכשיו שיטה אחרת. זה לא יהיה פשוט, נעשה המון טעויות בדרך – אבל נלמד מהן, נשכלל את השימוש שלנו ברשת, כמודל וכטכנולוגיה, וניישם רעיונות מקבילים שהוכיחו את עצמם במקומות אחרים בעולם. זאת שאיפה לטווח ארוך, ואין לי שום ביקורת על מי שאין לו סבלנות לקחת בה חלק, אבל אשמח לראות שמעגל הפעילים ששותפים לשאיפה הזאת יתרחב.
תגים: דמוקרטיה ישירה
12/01/2012 בשעה 12:38 |
אשמח לשמוע כיצד החלטות מקצועיות ומורכבות מתקבלות בדמוקרטיה ישירה…
לא סתם החלטות של רגש.. אלה החלטות של "מה עובד הכי טוב"
21/01/2012 בשעה 12:14 |
אהלן. אני חושב שלעבור לבחירה ישירה ולהחליף את השיטה הפיננסית ולהחליף ולהחליף כל פעם שמגיע טכנולוגיה/ רעיון חדש זה לא הקטע.
כי הקטע הוא לשלב. כמו שאתה בעצמך הצעת לפני כמה פוסטים. אחד הרעיונות וכלים המשמעותיים ש.. נזכרנו בהם בתקופה האחרונה ונהיה אופנתי יותר ויותר ובצדק זה הפוליקולטורה וכך צריך גם בבואנו לעצב פוליטיקה. בכל שיטה יש חסרונות ויתרונות משמעותיים. בטח בשיטות הפוליטיות והכלכליות הנהוגות היום.
נדמה לי וזה בלי מחקר מספיק שהיום הטובות ביותר בכך הן הסקנדינביות. בכלכלה המאפשרת שוק חופשי אך שומרת על תחומי אחריות של המדינה לצד ציבור מעורב ששומר על תחומי האחריות שלו מצדו. בקשר למשטר גם שומע בחצי אוזן על שיטה פרלמנטרית שמרבה לערוך משאלי עם על נושאים קריטיים אך לא בוערים