מאז סוף השבוע שעבר אני מרגיש כאילו נקלעתי לשדה קרב רב משתתפים. בוץ ורפש מוטחים לכל כיוון: מארגני צעדת השכונות מאשימים את פעילי מרצ בניסיון השתלטות על ההפגנה, פעילי מרצ מאשימים אותם באלימות ואת מארגני ה-12 במאי בסתימת פיות; חברי "התנועה החברתית" מצטרפים לביקורת התקשורתית ומאשימים את מארגני האירוע בכך שהם לא מעבירים מסר ברור ומובהק (מה יכול להיות פחות ברור ומובהק ב"מחזירים את המדינה לאזרחים"? עד לאיזו רמה של שטחיות הסיסמאות שלנו צריכות להגיע כדי שיזכירו אותן במהדורות החדשות של ערוץ 2 ו-10?), ורבים ממארגני האירוע מרגישים מותקפים מכל הצדדים, פגועים וכואבים.
מארגני ה-12 במאי, כל העשרות שהשתתפו במפגשים או המאות שהיו חברים בקבוצת הפייסבוק, השקיעו מאמצים עצומים כדי שכמה שיותר קולות יישמעו בכיכר. כמה פעילים שהרגישו לא בנוח עם מתודת המעגלים לקבלת החלטות ועם אינסוף הדיבורים שכרוכים בה החליטו לקחת יוזמה ולארגן צעדה משכונות הדרום של תל אביב עד לכיכר רבין. בתגובה, יושבי המעגלים קיבלו אותם בחיבוק – ולא רק ברמה המטאפורית. פעילי המפלגות, לעומת זאת, לא מצאו זמן ומקום לחיבוקים. הם הגיעו לכיכר בניסיון לתפוס תשומת לב תקשורתית, ובחוסר רגישות הרימו שלט ענקי, חמישה או שישה מטרים גובהו, שעליו מתנוסס הלוגו שלהם. התגובה מתוך הקהל היתה כמעט אלימה – בהתחלה קרעו להם את השלט, ובהמשך בקושי נמנעה קטטה המונית.
בשבילנו, מארגני האירוע בתל אביב, זאת היתה טראומה שייקחו עוד חודשים עד שבאמת נתאושש ממנה. הזלזול מצד פעילי המפלגות מצד אחד והאלימות שבכיכר מצד שני היו ההפך הגמור ממה שרצינו לקדם באמצעות ההפגנה הזאת. עכשיו, אחרי עשרות שעות שיחה ועשרות אלפי מילים שעברו מול עיניי בשבוע האחרון, אני חושב שאני מתחיל להבין מה קורה כאן: אירועי ה-12 במאי פתחו מחדש פצעים ישנים שמדממים מתחת לפני השטח כבר יותר מ-50 שנה בחברה הישראלית.
ביום חמישי שמעתי את יהודה אלוש מבאר שבע מדבר בכנס "שינוי בתנועה" של שתיל. זאת היתה הרצאה קשה, בוטה, תוקפנית מאוד. אלוש שם את האצבע על שורש העימות בין מפלגות השמאל לתושבי שכונות הדרום והפריפריה. הוא החזיר אותנו לשנות ה-70 של המאה הקודמת, אז העולים מארצות ערב, יחד עם אוכלוסיות מוחלשות אחרות, התקוממו נגד ההגמוניה של מפא"י, ובסופו של דבר הצליחו להמליך את מנחם בגין לראש הממשלה הראשון שלא בא מהשמאל.
אלוש, שהקביל בין "הנהגת המחאה" של 2011 ובין ההגמוניה של מפא"י, הזכיר שהדבר הכי חשוב שבגין העניק לאותם אזרחים זה תחושת שייכות. באמצע שנות השבעים היה כבר ברור שפרויקט "כור ההיתוך" של בן גוריון נכשל, ורוב אוכלוסיית ישראל הרגישה נתק עמוק בינה ובין המפלגה השלטת. מנחם בגין פנה לאותה אוכלוסייה והציע לה את מה שמפא"י ובן גוריון זלזלו בו כל כך – מקום של שווה בין שווים, או בקיצור – בית.
עד היום ישראלים רבים מרגישים ניכור עמוק בינם ובין השמאל, והבית שלהם עדיין נמצא בימין, בלי קשר לשאלות שעל הפרק – היחס לפלסטינים, המדיניות הכלכלית או מדיניות החוץ. התחושה הזאת מסבירה איך זה שלמרות ההתנהלות הכלכלית הדורסנית של ביבי, רבים מאלה שהכי נפגעים ממנה ממשיכים לתמוך בו ומצהירים שיצביעו עבורו גם בבחירות הבאות. מפלגות השמאל גם הן שומרות על עקביות, ורבים בתוכן מתעלמים מהצורך לשייכות. מבחינתם, הן יודעים מה טוב עבור תושבי הפריפריה והשכונות, והם לא מבינים איך זה שלא כולם רואים את זה.
מי שהשתתף במעגלי הדיון ובקבוצות הפייסבוק שליוו את הפקת ה-12 במאי יודע שמארגני האירוע לא היו חלק מהניכור הזה. לעומת זאת, מי שהגיע רק לאירוע עצמו קיבל רושם אחר לגמרי. חלקים נכבדים מהכיכר נצבעו בירוק ואדום, ולא מעט מפגינים הרגישו שרימו אותם. הבטיחו להם שזאת לא תהיה הפגנת שמאל – אותו שמאל שמתנכר להם ולהוריהם כבר יותר מ-50 שנה – אבל מבחינתם הכיכר נכבשה על ידי פעילי מרצ וחד"ש.
ואז כל הזעם התפרץ. אם הטקסט הזה היה מתפרסם כטור דעה בהארץ לפני 15 שנה, הייתי כותב כאן משהו על ה"שד עדתי" וכמה צפוף לו בתוך "הבקבוק". ההתפרצות הזאת עדיין סוערת סביבי, ואתם יודעים מה – טוב שכך.
הפצעים של היהודים שעלו מארצות האיסלאם לישראל מעולם לא הגלידו עד הסוף. מדי פעם הצלקת היתה נסדקת, והם חזרו לדמם. זה קרה עם הקמת ש"ס בשנות השמונים, זה קרה במאבקים בין דוד לוי לנתניהו בשנות התשעים, זה חזר על עצמו בעקבות המשפט נגד קצב, ובעוד עשרות מקרים שאין שום סיכוי שאצליח לזכור את כולם. והנה, זה קורה שוב. הפעם במיקרו-קוסמוס שלנו, מה שמכנים "קהילת המחאה" או "קהילת המאבק". זה אותו הסיפור במהדורות שונות.
נעים ונחמד לנו לחשוב על עצמנו כעל בני דור אחר, זה שאינו מכיר בגבולות ובמדינות, זה שמחובר כל הזמן לרשתות הגלובליות, דובר את השפה הבינלאומית ומתקשר עם חברים בלי כל מגבלה גיאוגרפית. אבל האמת היא שאנחנו עדיין ישראלים. אנחנו עדיין ספוגים בטראומות העבר הייחודיות לנו – הפוגרומים, גירוש ספרד, השואה, וכל פגמי וכשלי המדינה שאנחנו חיים בה.
אסור לנו להסתפק עוד בפתרונות שטחיים. אנחנו דורשים טיפול שורש – וכל מי שעבר טיפול שכזה אצל רופא שיניים יודע עד כמה זה כואב. אין לנו ברירה אלא לפתוח את הפצעים הישנים, לספוג את הכאב, ולהקשיב לקולות שעד כה הדחקנו או התעלמנו מהם.
בתקשורת המסחרית, בכנסת ובממשלה מהלך שכזה אינו אפשרי. המוסדות האלה, שמתבססים על תחרות ועל מרדף אחר הרייטינג, אינם מסוגלים להתמודד עם הפצעים בלי לגרום יותר נזק. יכולת ההקשבה וההכלה מהם והלאה, ושם העימות רק יתנפח ויהפוך אלים יותר ויותר. דווקא בקבוצה המצומצמת של כמה אלפי "פעילי המחאה" יש הזדמנות לעשות את התיקון. סוף סוף יש לנו אפשרות לתקשר בינינו בלי מתווכים שמשתמשים בנו לצרכיהם. סוף סוף נוכל להבין מה באמת כואב לנו.
אני רואה את התהליך הזה מתחיל להתגלגל, אני רואה גם כמה כאב כרוך בו וכמה יושרה פנימית ואמון הוא דורש מאיתנו. אני מאמין שיש לנו את היכולות האלה. אנחנו מסוגלים להקשיב, להגיע להסכמות ולחזור לפעילות משותפת, ומי יודע – אולי אפילו ליצור בית חדש לכל אותם ישראלים שלא מוצאים את מקומם בשמאל, אבל ישמחו לעזוב את הדירה המצחינה שהליכוד ונתניהו נתנו להם.
***
ה-12 במאי הוכרז כ"יום פעולה גלובלי". באותן השעות נערכו מאות הפגנות במאות ערים ברחבי העולם. הקריאה המשותפת היתה "מחזירים את הדמוקרטיה" – אזרחי העולם דורשים שליטה בחייהם, דורשים להיות שותפים לקבלת ההחלטות, דורשים שקולם יישמע. הדיכוי והאפליה קיימים בכל מקום, ורק באים לידי ביטוי בדרכים שונות במדינות שונות. אצלנו זה "עדות המזרח" מול "האליטות האשכנזיות", בארה"ב זה הנוצרים הלבנים מול השחורים וההיספאנים, באירופה זה האזרחים הוותיקים מול המהגרים מצפון אפריקה.
המסגרות הפוליטיות והכלכליות הישנות ניזונות מהמתחים האלה. המסגרות הפוליטיות החדשות שאנחנו מנסים לייסד יאפשרו, כך אני מאמין, להכיל את כל אותם קולות ולאפשר להפיג מעט את המתח ואת האלימות. זה אתגר עצום, שלא ייגמר בקיץ אחד או אפילו בשנה שלמה, אלא פרויקט לדור שלם. אנחנו הדור הזה. ההורים שלנו כבר לא מסוגלים לתקן, והילדים שלנו הם שישלמו את המחיר אם נעמוד מנגד.
ולהתייחסות נוספת מזווית אחרת לאותה הנקודה, תקראו את הפוסט "פול גז בניוטרל" של שלום בוגוסלבסקי.
