בשבוע שעבר שודרה בתוכנית "המקור" בערוץ 10 כתבת תחקיר מרתקת שסוקרת את מגמת ההידרדרות במעמדה של מדינת ישראל במדינות אירופה וארה"ב, מה שבא לידי ביטוי בקמפיין נרחב הקורא להחרמת סחורה ישראלית, בהליכים משפטיים נגד שרים וקצינים בכירים בצה"ל, ובשיתוף פעולה מוזר למדי שנוצר בין גופים איסלאמיים שפעילים במערב ובין ארגוני שמאל קיצוני שקוראים ל"שחרור פלסטין".
הסיפור הזה הוצג באור מטריד במיוחד. בתחילת התוכנית הביעו שלח ודרוקר חרדה אמיתית מהדברים שהתגלו בתחקיר, ושלח אמר שבעקבות הצפייה בכתבה הוא עצמו מרגיש "תחת מתקפה". אכן, התחקיר הזה מזעזע מאוד – דעת הקהל העולמית רואה בישראל כבריון של המזרח התיכון ומשווה אותה לדרום אפריקה של ימי האפרטהייד, האמון בהודעות הרשמיות של צה"ל והממשלה מתרסק, ופעילויות "אנטי-ישראליות" הולכות וצוברות תאוצה ברחבי אירופה וצפון אמריקה.
אבל למרות אווירת ההיסטריה שליוותה את הכתבה הזאת, כל השותפים לעשייתה פספסו את הנקודה הכי חשובה בסיפור הזה, שאותה אפשר לראות רק אם צופים בדברים מפרספקטיבה של כמה שנים: כל הפעילויות שהצביע עליהן התחקיר היו לא אלימות. לראשונה מאז 1936 (ואולי אפילו 1929) המאבק המוסלמי/ערבי/פלסטיני ביהודים/ציונים/ישראלים מבכר את דרך הפעולה הציבורית, הכלכלית והמשפטית על פני האבן, הרובה והפצצה. (המשך…)